השכן מהדירה ממול

פרק 16

״רוזי, אני חושב שזה יספיק למעמד הגבוה שלך״ צחק שון שראה את רוזי ממהרת למטבח.
היא הביטה בשולחן העגול, ששתי צלחות מלאות ספגטי ברוטב עגבניות עמד שם וסלט ירקות. שתי כוסות יין ובקבוק סגור עיטרו את השולחן בנוסף.
״וואו, זה מדהים״ היא חייכה. התרגשות קלה עברה בגופה וגבה הצטמרר במקצת.
״בואי, שבי. אוכלים את זה, לא מסתכלים על זה״ הוא גרר אחורנית את הכסא של רוזי כדי שהיא תוכל להשתחל פנימה. לאחר ששנהם התיישבו והחלו בזלילה, רוזי החלה לשאול שאלות אודות שון.
״ספר לי על המשפחה שלך״ היא גילגלה מזלג בצלחת הספגטי.
״אין הרבה לספר. נולדתי בפרוטלנד, הרחוב הכי נידח שקיים שם. משפחה מתוסבכת קצת. בערך שהייתי בן שש ההורים שלי החליטו לעבור לכאן, לניו יורק, במטרה להשתקם. זה לא עזר, הם רק הסתבכו יותר, השתכרו יותר, וכרגע הם לא בדיוק פיקחים״ שון חייך במבוכה ולא הזיז את עינייו מצלחתו, מגלגל שוב ושוב את המזלג בצלחת.
״יש לך אחים?״ שאלה רוזי בעדינות.
״יש לי אח גדול אחד. הוא עזב ברגע שהייתה לו הזדמנות ונעלם מהחיים שלנו. מארק בעצם הוא הבן משפחה הכי קרוב אליי״ ענה שון בשקט. היא הניחה את ידה על ידו ולא ידעה ממש מה להגיד.
רוזי נסתה לשנות נושא.
״אז.. איך הכרת את מארק?״ שאלה לבסוף.
״זה היה שהייתי בכיתה ז׳ אני חושב. פשוט שנינו היינו הילדים הכי דומיננטים לשכבת הגיל שלנו. אז זה היה מובן מאליו שהפכנו לחברים. הרגשתי שהמשפחה שלו זה בעצם המשפחה השנייה שלי. ההורים שלו קיבלו אותי בזרועות פתוחות. גם הם לא היו הכי יציבים בעולם, אבל כל דבר היה עדיף לי באותה תקופה על פניי ההורים שלי.
עשינו הכל ביחד, למדנו, אכלנו, צחקנו, רבנו, בכינו, ישנו. הוא ממש החזיק אותי. ואז.. זה קרה שהיינו בני 18״ עצר שון לרגע נזכר ברגעים האלה.
״מה קרה?״ רוזי הקשיבה בתשומת לב, סקרנית לגבי ההמשך של סיפור החיים המצמרר.
״פגשנו אותו, את סקוט״ הוא אמר בטון מלא שינאה.
״השתוללנו בפאב, כמו שילדים בני 18 רגילים לעשות. והיו שם הרבה בחורות, הרבה.״ שון הדגיש
״חשבתי שגם הן באו כדי להתפרק. הן הובילו אותנו לקומה נוספת, שם סקוט ישב עם כמה מהמהמרים והבריונים שלו ובחורות סביבו. אני ומארק התקרבנו והסתכלנו איך העיניין עובד. סקוט התלהב מכמות תשומת הלב שנתנו והציע לנו לנסות״ שון עצר לרגע.
״אני כל יום מקלל את התמימות שנראתה על הפנים שלו באותו רגע, הכסף שעבר בין הידיים נראה כל כך מזמין, כאילו הכל יכול להיות שלנו ברגע, במשחק קלפים מחורבן אחד״ שון מזג יין ושתה אותו בלגימה.
״מאז ביקרנו אצלו בכל ערב. במשך שנה שלמה. השתפשפנו, הפכנו למנוסים במשחק. הוא לימד אותנו הרבה דברים. הרגשנו שאנחנו הכי אהובים עליו, כמעט כמו בני משפחה. משהו שהיה חסר לשנינו והוא העניק לנו את זה, או שחשבנו שהוא העניק לנו.״ רוזי ישבה מרותקת לשון, מביטה בו בצפייה להמשך. שון לא העז להעיף בה מבט.
״לאחר כשנה כשסיימנו את בית הספר, הוא החל לגייס אותנו למשימות קטנות כאלה בלי הרבה משמעות עבורנו אבל עם הרבה כסף. אני ומארק חשבנו על המכוניות שאנחנו יכולים לקנות ולהרשים בחורות. לאט לאט המשימות הפכו יותר ויותר משמעותיות. אבל הוא עשה את זה בהדרגה ככה שלא הרגשנו בהבדל. בשבילנו זה היה, משימה גדולה שווה יותר כסף. יום אחד ראיתי את העתיד שלי, חשבתי על מה שאני רוצה להיות. כאילו משהו פתאום הכה בראש שלי. התחלתי לשאול את עצמי, מה אתה עושה? מה אתה רוצה לעשות בחיים? האם כל זה שווה משהו?
התחלתי לקלוט שכל התקופה עם סקוט בעצם הייתי הבובה שלו, בובה על חוטים.״ שון מזג עוד כוס ולגם ממנה.
״ואז עברת דירה״ סיכמה רוזי. שון הינהן.
״כן, אבל זה לא קרה בקלות כזאת. הפסקתי לבוא אליו בהדרגה. דיברתי עם מארק המון. הסברתי לו מה אני חושב, איך יראו החיים שלנו אם נשאר לצידו. בקיצור התחלתי להעיר אותו״ חייך שוב במבוכה. שון הרים את עינייו להביט בפעם הראשונה מאז הוציא את הסיפור שקבור בקירבו לעבר רוזי. הוא גילה למרבה הפתעתו בעיניין שהיא מצאה בחייו.
״אני.. אני מצטער על זה שלא סיפרתי לך״ הוא אמר לפתע.
״שון, אין לך על מה להצטער. אני מבינה אותך״ היא חייכה חיוך עדין ומבין.
״באמת?״ הוא הופתע לשמוע
״למה אתה מתפלא? זה לא כזה קל לדבר על דברים קשים שחווים במהלך החיים״ היא הינהנה.
״על מה שעשיתי עם סקוט, אני מתכוון, את לא כועסת?״ שאל
״תראה, אני לא חשבתי מעולם שישבת עם הבריונים שלו ושיחקת איתם רביעיות או אמת ושקר״ אמרה בטון מובן מאליו. שון גיחך למשמע האמירה שלה.
״אבל הוא בטח לא הקל עלכם כשאמרתם לו שאתם עוזבים, נכון?״ המשיכה לשאול ולגמה בעצמה בכוס היין שלה.
״לא אמרנו לו. חשבנו שהדרך הכי עדיפה זה פשוט לברוח לקצה אחר של העולם, אבל לא היה לנו מספיק כסף בשביל זה. אז מכרנו את המכוניות היוקרתיות שלנו, כל אחד קנה משהו זול ונורמאלי, התחלנו לחסוך כסף וברחנו ברגע שהיה לנו פתח מילוט. סקוט כבר הבין לבד שמשהו כבייכול השתבש איתנו, אבל הוא לא טרח לעשות הרבה בעיניין מה שהקל עלינו מאוד. בסוף הגענו לכאן והחלטנו להתחיל את החיים שלנו מחדש. כל אחד יעבוד כדי לפרנס את עצמנו עד שנחסוך כסף לקולג׳ ונלמד איזה מקצוע טוב״ שון סיים והרים את כוסו, מריע לחיים ולוגם את כל הכוס במהירות.
״ומה איתך? גם לך יש חיים מוזרים כמו שלי?״ הוא צחק במרירות. רוזי האדימה מעט לפני שענתה
״לא ממש. גדלתי בלונדון, לשני הורים ממוצעים. הם פשוט רצו בת שתעמוד בכל הדרישות. חכמה, יפה, לומדת ושוקדת, עם חבר שלומד טוב אם בכלל, בקיצור בת מושלמת כזאת. לא ממש רציתי לעמוד בדרישות שלהם, הפרתי כמה חוקים וכל התקוות שהם תלו בי התפוגגו.
תמיד אהבתי לצייר, כולם ידעו את זה. אבל ההורים שלי לא אהבו את זה. הם ניסו למנוע ממני בכל הכוח וניסו לגרום לי להפסיק כדי שאתרכז במה שחשוב כביכול״ רוזי לקחה עוד לגימה מהיין והחלה להרגיש קצת מטושטשת, היא הביטה לעבר שון שעדיין מביט בה.
״רציתי להיות רחוקה מהם אז ביקשתי ללכת לפנימייה. הם לא סירבו ובפעם הראשונה ההחלטה של שלושתינו שימחה את כולנו. הכרתי שם את לולו, היינו החברות הכי טובות. אבל היה לי רע שם, כולם צחקו עליי וחשבו שאני מוזרה״ רוזי חייכה חיוך מריר כשנזכרה איך היא רצה למיטתה ובכתה.
״לולו תמיד הייתה שם כשהייתי צריכה אותה. ואני הייתי שם כשהיא הייתה צריכה אותי. מעולם לא הבנתי איך כריזמטית כמוה תרצה להסתובב בחברתי, אבל לא שאלתי שאלות כי פחדתי שגם היא תלך.
בקיצור בגיל 18 אחרי בלימודים החלטנו לצאת לעולם הגדול, טסנו לפה ואת כל החסכונות שלנו השקנו בדירה הזאת והתחלתי לעבוד. לקחתי קורס בציור והפכתי את הציור למקצוע שלי. לולו עברה לגור עם החבר שלה עד שהם נפרדו ואז חזרה אליי״ היא משכה את כתפייה ולגמה כוס נוספת של יין. הטעם הממכר הזה, חשבה רוזי מביטה בכוס בטישטוש. כל אחד שקע לרגע בעצבות שלו, חוזר לעבר לכמה שניות לאנשים שהשאיר בעבר.
בלי לשים לב כל אחד המשיך לשתות עוד ועוד עד ששנהם הרגישו מטושטשים למדיי.
****
רוזי פקחה באיטיות את עינייה. כאב חד פילח את ראשה. היא כיווצה את פניה שנסתה לפקוח עיניים.
לעזעזל, נורא קר הבוקר. היא הביטה סביבה, זה לא נראה מקום מוכר. לפתע היא הרגישה תזוזה לידה במיטה.
״ש..שון?״ אמרה בקול צרוד.
״מה אתה עושה פה?״ שאלה בישנוניות.
לפתע שנהם התפכחו ונרתעו, מושכים עלהם את השמיכה.
״שון! מה קרה כאן? למה אני.. למה אין לי בגדים עליי..?״ היא אמרה בנסיון להבין מה קרה לעזעזל אתמול בלילה.
״אני חושב ש.. שעשינו את זה״ הוא אמר בחשש, מפחד מתגובתה.
היא הידקה עליה את השמיכה מנסה להגיע לסוודר הרחב שלו בנסיון לשים על עצמה משהו.
זה לא היה אמור לקרות, לפחות לא ככה, לא במצב הזה. הם נראו כמו שני מבולבלים והסטרים.
״רוזי? את בסדר?״ שון נלחץ מהשקט שהגיע ממנה. היא בעיקר ניסתה לכסות את גופה ואת פניה האדומים.
״אני.. בסדר״ היא אמרה בשקט
״כואב לי קצת הראש״ היא הודתה
״אבל בסדר״
״מה בסדר? את לא אמורה לכעוס? או להתעצבן?״ הוא הביט בה מופתע
״על מה? שנינו היינו שיכורים אתמול לא?״ שאלה והביטה בו. הוא הינהן.
לאט לאט חזרו אליה כל התמונות מאתמול, תמונה אחרי תמונה בהבזקים מהירים.
״א...אנחנו שכבנו״ היא בהתה בשמיכה. שון המבולבל לא הבין מה קורה לה.
״כן, הבנו את זה ברגע שהתעוררנו״
״לא, לא. אני זוכרת את זה. אני זוכרת מה קרה אתמול״ היא אמרה חצי מאושרת חצי נבוכה.
״כן, גם אני נזכרתי קצת לפנייך האמת״ הם היו נבוכים אחד ליד השני. הוא משך בבוקסר שלו כלפי מעלה ואז במכנסיים שלו.
״זה לא היה צריך להיות ככה. זה לא בסדר״ הוא הטיח את ראשו בחזרה על הכרית.
״האמת שזה לא איכפת לי, כל עוד לא קרה שום דבר רע. ברור שהייתי רוצה שזה יהיה מיוחד יותר ופקחי יותר״ היא הסמיקה כשנזכרה באיך הם כמעט קרעו אחד מהשני את הבגדים.
״אבל..״ היא נשכבה לידו.
״טוב, את לא כועסת וזו כבר הקלה״ הוא אמר מביט בתקרה. אצבעותיה טיילו על זרועו מלטפות את הקעקוע המפותל שהתחיל מכתפו. הפסים השחורים התלתלו ונהפכו לפיתולים לא מוסברים אבל.. היה משהו קסום בעיניין.
״זה יפייפה״ הוא נשמעה מוקסמת
״זה מכוער. הלוואי שיכולתי להוריד אותו״ אמר שון ברגזנות.
״למה?״ רוזי הביטה בו בחוסר הבנה.
״עשיתי אותו בגיל תשע עשרה, כהפכתי את עצמי שייך לסקוט. תקופה נוראית בחיי, אני אפילו לא יודע למה עשיתי קעקוע״ שון הביט בזרועו בתועבה.
״אני חושבת שיש בזה משהו מקסים. חוץ מזה אתה תצטרך לקבל את העבר שלך במוקדם ובמאוחר. התקופה שאתה כל כך מתעב זה חלק ממך. תשחרר את זה״ היא נגעה בזרועו מלטפת בעדינות. היא לא רגילה לקירבה כזאת בבת אחת, מה שהיה אתמול בלילה, זו לא הייתה היא. נכון, היא נשמה אותו, הריחה אותו, הייתה קרובה אליו כמו שבחיים לא הייתה קרובה למישהו ככה גם מבחינה רגשית וגם פיזית. אבל זאת לא הייתה היא.
״אני.. לא מעוניין לדבר על זה״ הוא אמר ושתק. היא הבינה אותו בשקט.
לאחר שתיקה קלה הוא החליט לנסות לגשר בין כל המתח הזה.
״אז מה? אתמול חשבת שאני איטי מדיי, אני זוכר נכון?״
היא גיכחה למשמע הערה העוקצנית.
״קצת אלכוהול גורם לך להאיץ בעיניין, זה לא אומר שזה היית אתה״ ענתה לו בחיוך.
״אבל אני זוכר. זה לא מספיק?״ שאל באכזבה מעושה.
״נצטרך להיות פיקחים בפעם הבאה כדי שאני אסתפק״ היא צחקה, מגניבה נשיקה חמה על שפתיו וקמה על רגליה שוטפת פנים במהירות ובודקת את הפאלפון שלה.
היא לא דיברה עם לולו אתמול כל היום.
במקביל, שון קם אחריה והשתדל להעביר את כאב הראש ולהתפכח.
לאחר שיצא מהאמבטיה ושטף את פניו, רוזי מיהרה להתלבש.
״לאן את ממהרת כל כך?״ שון הביט בה נדחקת למכנסי הג׳ינס שלה בקפיצות ומדלגת על רגל אחת לעבר המגף השנייה שלה.
״חמישים שיחות שלא נענו מלולו. זה קצת מדאיג, אתה לא חושב?״ היא שאלה בעודה בוחנת את תגובתו לעניין.
״למרות שזו לולו, זה באמת מוזר״ הוא שיפשף את סנטרו כאילו מנסה לחשוב על תירוץ טוב ללולו.
״אני הולכת לדירה לראות מה קורה. נדבר״ היא חתמה את שפיו בנשיקה ובמילים אלה השאירה את שון לבד בחדרו. המפתח המשקשק שלה, רעש כשסידרה את שיערה בדרך לדלת שלפתע צווחה נפלטה מפיה.
״לולו!!״ היא הביטה בשיער האדום והרך מתפזר על הריצפה
****
היי לכם! אז דבר ראשון אני רוצה לציין שהגעתי ליותר 7,000 קוראים וזה בזכותכם! ממש תודה! חשוב לי באמת שתגיבו לסיפור ותחוו את דעתכם או את מה שהייתם רוצים שיקרה זה באמת מעניין אותי! ודבר שהי רציתי להמליץ (שוב ובצדק ) על הסיפור המדהים״להשתחרר ממנו״ באמת שווה קריאה!
לילה מקסים ❤️