הארי פוטר - המשמר האחרון

פרק שביעי

"מודי... כמו 'עין הזעם' מודי? ההילאי?!". צ'לסמונד נשען לאחור על כסאו וחילץ ממנו חריקה כבדה כשהעץ תמך במשקל גופו "עכשיו זה שם שלא שמעתי הרבה זמן... כן, אלאסטור מודי ההילאי... הוא היה אחי". היילי עצמה את עינייה והניחה למידע הזה לשקוע בתוכה. היא מעולם לא שאלה את צ'לסמונד על עברו, או על המשפחה שלו או אפילו על השם משפחה שלו. הוא תמיד היה רציני נורא בכל מה שקשור בו, חושף כל כך מעט ורק בפני מעט אנשים. צ'לסמונד מודי. חיוך עקום עלה על פניה של היילי כשהמחשבה עלתה בראשה. כן, היא יכלה לדמיין את צ'לסמונד ואלאסטור כאחים. משהו ברוח של שניהם, העבר והאופי. "אלאסטור היה אחי הגדול, הוא היה גדול ממני בעשרים שנה. חתיכת סיפור זה היה בשביל ההורים שלנו. בכל אופן כשנולדתי כבר חיינו פה, ברוצ'סטר, ולא בסקוטלנד. אלאסטור היה... קצת שונה ביחס שלו אלי לאורך השנים. כשהוא רק התחיל את עבודתו במשרד הקסמים כבר הייתי בן שמונה, והוא סיפר לי על הכל. על המכשפים, עולם הקסמים, על הוגוורטס והחיות הקסומות. ואני הייתי ילד בן שמונה, מוגל, בלי שום עולם חוץ מהעולם שאחי הגדול סיפר לי עליו, עולם הקוסמים. כשהוא נהיה הילאי ומלחמת הקוסמים הראשונה החלה הדברים החלו להשתנות. אלאסטור התחיל לצוד אוכלי מוות ולהצטרף למסדר עוף החול. בשנים האלה הוא התחיל לפתח את הפרנויות שלו, את הפחדים שלו. ואני הייתי בחלקם". צ'לסמונד עצר ונאנח, קולו היה עייף וספוג כאב כאילו הדיבור על הזיכרונות הכאיב לו יותר מפציעותיו הפיזיות. "הוא היה על הכוונת שלו, של וולדמורט, והוא לא רצה לסכן אותי. נער בן עשר, מוגל, ואחיו של אחד מהמתנגדים העקשניים ביותר לוולדמורט. איש לא היה יכול לדעת שאני קיים. אז הוא התחיל להתרחק ממני, פיזית. כשהייתי בן עשר הוא העביר אותי לגור בפנימייה צבאית. אבל הוא לא עצר שם, הוא שינה את השם שלי על פי חוק, מחק את הזיכרונות של כל אדם שהכיר אותי וכל זכר שלי בכל ארכיון ממשלתי או משטרתי. הוא אפילו השמיד את תעודות הלידה שלי. כשהייתי ילד זה היה נורא. האח היחיד שהיה לי, ובאותו הזמן המשפחה היחידה שנותרה לי, זנח אותי איפשהו ונעלם. רק מאוחר יותר למדתי את האמת על מה שקרה ולמה הוא עשה את זה. אבל בתור ילד, כל מה שידעתי זה שאח שלי לא אהב אותי יותר". צ'לסמונד החל ללטף בלא מודעות את רובה הציד הדו קני שלו והמשיך "בכל מקרה, כשהייתי בן שש עשרה התגייסתי לצבא. זה היה תפקיד קטן אבל הוא היה תפקיד טוב. הייתי אחראי מפות ולוגיסטיקה של איזה יחידה בנורת' המפשייר, שם למדתי לראשונה לקרוא מפות, לתכנן מסלולים ותוכניות קרב והכי חשוב. למדתי לירות. בעולם הקוסמים... בעולם הקוסמים יש הרבה מאוד שנאה וחשש מהמוגלגים, חשש שאם חושבים עליו אין לו שום סיבה מוצדקת. לו כל הקוסמים באנגליה היו מאחדים כוחות הם היו יכולים להשמיד לפחות את כל לונדון בכמה רגעים, ולא היית יכול לדעת מי מכשף ומי אדם חסר קסם. אני גדלתי על התפר הזה, בין להכיר את עולם הקוסמים דרך הסיפורים של אחי ובין החיים כמוגל בתוך חברה מעורבת. קראתי מדי יום את העיתונים של ה-'נביא היומי' ובכל יום הבנתי יותר ויותר עד כמה המצב רע. וולדמורט רצח מאות אם לא אלפי אנשים ואנגליה עצמה עלתה בלהבות. אלה היו ימים של חושך. ולצידם הסיפורים על אחי ועל כל מה שהוא עשה למען המוגלגים ועולם הקוסמים. באותו הרגע ידעתי שאני אהיה כמוהו, שאני אגדל ואהיה המגן של המוגלגים ועולם הקוסמים מפני כל הקוסמים האפלים". זיק של נחישות והתלהבות בער לרגע בעיניו של צ'לסמונד בעודו ממשיך בלהט את סיפור "הצטרפתי מיד לאס איי אס, יחידת הכוחות המיוחדים של הצבא הבריטי. נהייתי מפקד מחלקה שם ובמשך שנים התמחתי בכל מה שאצטרך לדעת בשביל לרדוף אחרי קוסמים, ולנצח אותם. שירתי עשרים שנה בצבא בשקט, מחכה לרגע המתאים לעזוב הכל ולהתחיל לרדוף אחרי אוכלי מוות. בזמן הזה שירתי מסביב לעולם בעשרות מקומות ויצא לי להכיר מספר רב של אנשים. אנשים שמאוחר יותר הצטרפו אל המסדר הזה". צ'לסמונד עצר, נותן להם רגע אחד לעכל את כל המידע החדש שהם קיבלו. היילי הייתה שקטה, אפילו נשימתה הייתה כמעט שטחית. הרבה מהדברים שהיא שמעה נשמעו לה הגיוניים, את רובם היא כבר ניחשה קודם. אבל לעזאזל המערכת יחסים שלו עם אחיו נשמעה כמו זוועה אחת גדולה. "אבל אני מקדים את המאוחר. הכל השתנה לילה אחד לפני בערך עשרים ואחת שנה. זה היה חודש אחרי שהשתחררתי מהצבא סופית, אתם מאמינים?! נהייתי זקן מדי!" הוא הפטיר קללה עסיסית לפני שהמשיך לספר "טוב, כמו שהתחלתי לומר. לפני עשרים ואחת שנה, וולדמורט היה בשיא שלטונו. זה היה יומיים לפני שהם העבירו את פוטר, אבא שלך, מהבית של הדרסלים לבית של הויזלים. אני לא אשכח את הלילה הזה. ישבתי מול האש, הקשבתי לרדיו הקוסמים כשלפתע שמעתי דפיקות בדלת. זה היה אחת עשרה בלילה, אף אחד לא סתם דופק לך על הדלת באחת עשרה בלילה. לקחתי את הרובה שלי והלכתי אל הדלת. ושם, כמו משום מקום, הוא עמד לו. היה לו מקל הליכה מעוות ועם עין קסומה מזדיינת וחלק מהאף שלו היה חסר. אבל זיהיתי אותו, זה היה מודי. הוא אמר לי שזאת תהיה הפעם האחרונה שהוא ידבר איתי לפני שהוא כנראה ימות והוא נתן לי משימה. הוא השביע אותי להחליף אותו. לבנות מסדר חדש, כמו מסדר עוף החול, ולהגן לא רק על הארי פוטר, לא רק על קוסמים, על כולם. מוגלגים, יצורים קסומים, מכשפים, כל אחד וכל דבר שיצטרך הגנה מפני כוחות האופל". צ'לסמונד הגיש את הרובה שלו לאלבוס ולחש ביריאת כבוד "הוא נתן לי את הרובה הזה בעצמו. הוא בנה אותו מזמן, מעולם לא ידעתי על זה, אבל הוא הכין אותו לא הרבה אחרי שהצטרפתי לצבא. זה היה אמור להיות מתנה עבורי. הוא הסביר לי איך להשתמש בו, ואמר לי שהמשימה שלי חשובה ושאם לא אני איש לא יגן על המוגלגים מפני אוכלי המוות וכל מכשף אפל שרוצה לפגוע בחפים מפשע". צ'לסמונד קם על רגליו ונהם "וזה מה שאני עשיתי, נלחמתי ונלחמתי במשך עשרים שנה בכל מכשף שחרג מהקו, כל אחד שהקסם עלה לו לראש וחשב שהוא יוכל לפגוע בחפים מפשע, אני הייתי שם בשביל לתפוס אותם ולעצור אותם. למדתי את עולם הקוסמים על בוריו במשך שנים בקנאות. המסדר הזה, האנשים האלה, כולם פועלים לאותה המטרה. אנחנו אלה שפועלים כשמשרד הקסמים מסרב לפעול. כמובן שבמסגרת החוק. המוגלגים כמו שבסדר לרוב פחות לוקחים את הקטע של הלחימה ויותר את האיתור של קוסמים עוינים בעוד שהמכשפים ואני ". אלבוס וסקורפיוס שתקו לרגע מתוך כבוד, היילי שתקה כשהיא מעכלת את המידע. היא הכירה את צ'לסמונד כבר שנה אבל רק עכשיו יצא לשמוע על הסיפור שלו. היא ידעה שהוא היה אח של מודי עין הזעם למרות שמעולם לא חשבה לדבר איתו על זה. הסיפור שלו, על זה שעין הזעם נטש אותו וחזר כמה ימים לפני המוות שלו. בשקט היילי עצמה את עיניה והניחה לרחמים שהיא הרגישה כלפי צ'לסמונד להישטף ולהחליף את מקומם בכבוד והערצה. הוא היה מוגל אבל זה לא עצר אותו מלהילחם, מלהצליח. צ'לסמונד נאנח "אין לי מושג מי רודף אחרינו, באמת שאין לי. יש לי הרבה חוטי מחשבה, הרבה רמזים, אבל לא משהו שאוכל לומר בביטחון. אבל אל תדאגו, אנחנו נגן עליכם. מעכשיו היילי, אנג'ל, ליב ומרייז יהיו איתכם עשרים וארבע שעות ביממה. הם יספקו לכם הגנה והדרכה בבית ויעזרו בכל דבר שתצטרכו". היילי נהמה בעצבים ממיטתה "ומה אתה עומד לעשות צ'לס?" צ'לס שלף סיגר קובני מתוך מעילו החום הכבד ותחב אותו לפיו. הוא הצית אותו באיטיות, שואף את העשן לתוכו ונאנח בהנאה "יש לי רעיונות, הרבה רעיונות. יש לי גם הרבה משימות. אני עומד לצאת עם מרייז עוד מעט לחקור קו מחשבה שהיה לי. בזמן הזה הייתי רוצה שתישארו כאן, בטוחים מכל סכנה ותשמרו על היילי וגם על ליב עד שיחלימו". היילי נשפה בזעם וגיששה אחר שרביטה "כן בטח, אתה אחרי פציעה מטורפת יכול לחזור לשטח ואני צריכה לחכות במיטה עד שאני אחלים. צ'לס לפעמים אני שונאת אותך". צ'לסמונד נשף עננת עשן לבנה ברוב רושם והשיב לה בקול שהכעס בו הולך ונבנה "היילי, את הפרת פקודה ישירה שלי אפילו בלי להתייעץ איתי, הכנסת את עצמך ואת חברותייך לסכנת חיים..." היילי התפרצה בזעם והחוותה אל עבר סקורפיוס ואלבוס "כן אבל מצאתי את שניהם! היו עוברות מאה שנה עד שהיית חושב לחפש באחוזת מאלפוי צ'לס! אם לא אני אנג'ל וליב אוכלי המוות כבר היו מוצאים אותם! אולי הפרתי פקודה אבל לעזאזל, היו לה תוצאות טובות". צ'לסמונד הצמיד את אצבע גדולה ועבה אל כתפה של היילי ולחץ בעוצמה כשהכעס בקולו כבר עובר כל רמה של ריסון "לעזאזל עם התוצאות היילי! אני לא מוכן שאף אחת מכן תמות! ומה היה קורה אם את, או אנג'ל, או ליב הייתן נהרגות? איך הייתי מסביר את זה להורים שלכן?! איך הייתי יכול להמשיך לחיות עם עצמי?!" היילי הקשיחה את מבטה והביטה עמוק אל תוך עיניו של צ'לסמונד "אתה לא אבא שלי, אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות. זאת מלחמה צ'לסמונד, כמו שתמיד אמרת לנו, זאת מלחמה. אני יודעת שאני לא מחדשת לך אבל במלחמה יש קורבנות ואני מוכנה להקריב את הקורבן שלי עבור מי שאני אוהבת. אם לא רצית שאולי ניהרג אז למה בכלל הבאת אותנו לפה? למה בכלל טרחת לאמן אותנו ולשלב אותנו במסדר?!". כאב ניבט בעיניו של צ'לסמונד, אבל זה לא היה הכאב מפציעתו. המילים של היילי נגעו במשהו בתוכו, משהו שהיילי טרם הבינה. "את צודקת". היילי השתנקה בהפתעה. צ'לסמונד מעולם לא הודה באוזניי אי מישהו שהוא טועה, במיוחד לא באוזנם. "אבל זה לא משנה דבר. אני עדיין מפקד המסדר ואני עדיין מחלק כאן את ההוראות. את תישארי פה היילי, עד שאני אגיד אחרת". ובמילים אלו, כשהרובה על כתפו וסיגר בפיו צ'לסמונד יצא מהחדר.

***

צ'לסמונד צעד לבדו ברחבי המפקדה, אנשים החלו לחזור בטפטוף איתי כששמעו שהפוטר נמצא. זה הדאיג אותו, אבל כל דבר הדאיג את צ'לסמונד בימים האלה. משהו אחד היה ידוע לו לחלוטין, יש חפרפרת בתוך המסדר, מישהו נתן מידע לאוכלי המוות כדי שהם יוכלו למצוא את הפוטר באחוזת מאלפוי. כלומר הם ידעו לאן הוא התעתק. 'אבל מה עם הבנות?'. לא, צ'לסמונד גמר בליבו, הם לא יכלו לעקוב אחרי הבנות. הוא השקיע כסף רב והרבה מההשפעה שלו במשרד הקסמים כדי לוודא שאיש לא יוכל לאתר אותן. אם הם גילו איפה הוא בהסתמך על כך שהוא התעתק לאחוזת מאלפוי הוא יוכל להשתמש בזה לטובתו. "מרייז!" קולו של צ'לסמונד הדהד הרחק אל עומק הבית, הוא לא טרח ללכת לחפש את מרייז, לנער תמיד היה חוש להופיע כשקראו לו. זה היה ככה מאז שצ'לסמונד הביא אותו למפקדה בפעם הראשונה. לא עברה דקה וצ'לסמונד שמע את הצעדים המהירים והשקטים של מרייז על הרצפה. כשהוא רצה, מרייז ידע להתגנב במיומנות של גנב אומן שאנשי הכוחות המיוחדים היו מתים שתהיה להם. מרייז זינק מתוך גרם מדרגות נסתר וקד בפני צ'לסמונד "אדוני, קראת לי". צ'לסמונד נהם באישור "אני צריך שתוציא הודעה לדוני שאני עומד להתעתק עוד.. רבע שעה למשרדים של ניוט המפארת'. אני צריך שתבוא איתי ושתביא איתנו גם את אליקסיאס". מרייז הטה את ראשו בשאלה "אליקסיאס, מדוע אתה צריך פושע לשעבר איתנו?" צ'לסמונד חייך, הוא תמיד נדהם מחדש על שליטתו של מרייז בכל הנעשה במסדר. הוא היה בטוח שאם יקרה לו המסדר יהיה בידים טובות. "בוא נגיד רק שכנראה נצטרך את המיומנויות שלו אם דברים ילכו רע". מרייז הנהן ונעלם חזרה במעלה גרם המדרגות הנסתר. צ'לסמונד הביט בשעונו ומלמל לעצמו "לפחות נספיק לתה של שעה ארבע..." הוא החל לפסוע קדימה, ראשו קודח בעודו מרכיב תוכנית. "אני מקווה שאתה מוכן, מי שלא תהיה, כי זאת תהיה פגישה שלא תשכח".