NEED YOU CLOSE TO ME//צריך אותך קרוב אליי

פרק 6

אוקיי אז לפני שהפרק מתחיל אני רוצה לבקש סליחה אם יהיה קשה לכמה ממכן לקרוא את הפרק, לי אישית היה מאוד קשה לכתוב אותו.. ואני מקווה שלא תשנאו אותי בגללו💜
-----------------------------------------------------------

נקודת מבט ג'ימין:
הרגשתי את ראשי מסתחרר ופקחתי את עיניי לאט, עיניי קצת המומות מין האור, קמתי וראיתי את אבי ראושו מורכן ודמעות זולגות מעיניו, "אבא" קראתי אליו ואז אבא הרים את ראושו אליי ואמר "או ג'ימיני התעוררת, איך אתה מרגיש?" שאל ופרצופו עדיין עצוב "אני בסדר אבא" אמרתי "איפה אמא?" שאלתי ואז אבא הביט בי ואמר "או ג'ימין אהמ.. אמא היא.." אמר ודמעות זלגו מעיניו, הבטתי באבא בעצב, "אני מצטער ג'ימיני אבל אמא מתה.. ובגלל זה גם התעלפת כששמעת את זה פשוט התעלפת ואני חיכיתי פה איתך שתתעורר.. " אמר עדיין בוכה, ואז זה הכה בי שוב אמא, אמא היא מתה היא כבר לא פה אני לא מאמין שאיבדתי את אמא, אני פשוט לא מאמין, "לא זה לא יכול להיות" אמרתי והתחלתי לבכות, "לא אבא זה לא היא לא מתה היא לא תשאיר אותנו לבד אבא" הדמעות זלגו במורד לחיי ללא הפסקה, אינני מסרב להאמין שאמא באמת עזבה אותנו "זה פשוט לא יכול להיות" אמרתי וקולי נשבר עייני נותנות לדמעות לזלוג מהן לא מבקשות אישור ופשוט נשפכות
"ג'ימין, בבקשה נסה להרגע, אנחנו צריכים ללכת אל בית הקברות. בבקשה אל תקשה על זה, זה מספיק קשה ג'ימיני.." אמר אליי, הנהנתי אליו וניגבתי את הדמעות, אינני יכול להקשות אליו זה מספיק קשה לו אני רואה כמה הוא שבור..
הנסיעה לבית הקברות עברה בשתיקה, אני הסתכלתי על החלון כל הזכרונות מאמא עברו בדמיוני נזכרתי בכל הרגעי ילדות שלי, בכל מה שעברתי עם אמא בחיים, דמעות החלו לצוף בעיניי וגלשו במורד לחיי מטפטפות על בגדיי
אמא שלי אני כל כך מתגעגע אלייך אני לא מאמין שככה עזבת אותנו והשארת אותנו פה לבד..
הגענו לבית הקברות
עברנו בין קברים עד שהגענו לקבר של אמא, הבטתי בקבר, לא מאמין שבאמת אמא נמצאת בתוכו, אמא אמא שלי בתוך קבר? לא, זה פשוט לא יכול להיות
נפלתי על ברכיי רוכן על הקבר, זה פשוט לא יכול להיות אני לא מאמין שאני מביט בקבר של אמא, אמא שלי אמא שלי קבורה לה באדמה? איך זה יכול להיות איך?
הבטתי בקבר רואה את חריטת השם של אמא, לקחתי את זר הפרחים שהיה בידיי והנחתי על קברה, מביט בו ודמעות צצות בעייני שוב, ושוב הם זולגות ממני כמו נהר..
הבטתי הצידה מנגב אצ דמעותיי, והבחנתי באבא שהיה רכון על הקבר, עיניו נפוחות פרצופו אדום ונפוח מבכי, זה שרף אותי, כאב לי כל כך לראות את אבא במצב הזה הוא נראה פשוט שבור וזה שבר אותי יותר.
הבטתי שוב על קברה של אמא רוכן על הקבר ומנשק אותו, "אני מקווה שאת נמצאת במקום טוב יותר עכשיו" המשכתי להביט בקברה נזכר במילים שאמא תמיד הייתה אומרת לי 'ג'ימיני תזכור, לא משנה מה אתה חייב להשאר חזק בשביל עצמך, לעולם אל תשבר, גם אם יש קשיים אתה תקום ותצליח להלחם בהם ותזכור שאתה הכי חזק ואתה יכול לנצח הכול, נכון ילד יפה שלי?' ואני רק הייתי מהנהן לה עם חיוך קטן על שפתיי, אמא צודקת אני לא יכול להשבר עכשיו, אני לא יכול להשבר עכשיו ולהשאיר את אבא לבד, אני חייב להלחם למרות הכול ולמרות הקשיים אני חייב להשאר חזק בשביל אבא ובשביל אמא, כי זה מה שהיא הייתה רוצה ממני..
הבטתי על קברה של אמא שוב, "תודה אמא, תודה על שהיית האמא הכי טובה שיכולתי לבקש אי פעם, תודה שתמיד היית פה לצידי לא משנה מה, תודה על כל הדברים שלימדת אותי, תודה שתמיד עודדת אותי וחיזקת אותי, תודה שהיית פה בשבילי לנגב לי את הדמעות, תודה שהיית פה לעטוף לי את הפצעים, תודה שתמיד הבנת אותי ולא שפטת אותי, תודה על כל הרגעים והזכרונות שלנו ביחד, תודה אמא, תודה. אני בחיים לא אשכח אותך את האמא הכי טובה שיכלתי לבקש לעצמי אי פעם.." אמרתי עייני נפוחות מהבכי הרב וקולי נשבר מהקושי בדיבור, "אמא" מלמלתי "אמא, אני מבטיח לך, אני אשאר חזק בשבילך ובשביל אבא אני לא אשבר אני מבטיח לך אני מבטיח.." אמרתי כמעט לוחש נותנות לדמעות לזרום כרצונם, כבר לא מונע מהם לזרום, הבטתי בשמיים "תשמרי עליי אמא שם מלמעלה תשמרי עליי ועל אבא, אני אוהב אותך אמא אני אוהב כל כך"
קמתי על רגליי מנער בעדינות את מכנסיי ומביט בקבר, ואז באבא "בוא אופה הגיע הזמן ללכת הביתה, אתה צריך לנוח" אמרתי אליו הוא הרים את עיניו אליי פרצופו היה נפוח ומבטו היה ניטרלי אך ראו בעיניו את הכאב הרב שסחב, הושטתי לו את ידי ואמרתי "בוא אבא בוא נקח אותך הביתה" הוא החזיק בידי וקם לא אומר דבריו הוא העיף מבט אחרון בקברה של אמא והתקדם לעבר היציאה מבית הקברות אני הבטתי בפעם האחרונה בקברה של אמא "אני אתגעגע אלייך" אמרתי רוכן לנשיקה אחרונה על הקבר וקם וצועד ליציאה מבית הקברות.
עבר שבוע מאז מותה של אמא, עדיין קשה לי אך אינני נותן לעצמי להשבר הרי הבטחתי לאמא.
כל השבוע אבא לא דיבר, לא הוציא אפילו מילה, הוא בקושי אכל ובקושי שתה ואני רק דאגתי לו כשהפצרתי בו לאכול ולשתות הוא לא ענה רק הביט בי ואז פנה לחדרו
אני רק הבטתי בו בשתיקה לא ידעתי כבר מה לעשות כל כך כאב לי לראות את אבא במצב הזה, הוא פשוט היה שבור נפשית.
עברו חודש וחודשיים ואבא עדיין לא הוציא שום מילה אני כל כך דאגתי לו ופחדתי לשלומו אבל לא ידעתי מה לעשות הוא בקושי אכל אולי פרוסת לחם אחת ביום, אני פחדתי, פחדתי עליו כל כך..
עברו ימים ושבועות..
אבא נהיה רק מופנם יותר ושקט יותר גופו נהיה קטן וחלש פרצופו נהיה חיוור והיה קשה לראות אותו כך הרגשתי שאני מאבד את אבא לאט לאט וכל כך פחדתי לא רציתי לאבד גם אותו גם כך איבדתי אצ אמא עכשיו גם את אבא, אני לא רוצה.
עברה קצת יותר מחצי שנה מאז שאמא נפטרה, מצבו של אבא רק מדרדר הוא נהיה רזה כל כך עד שכבר עצמותיו בולטות גופו צנום ופניו חיוורות.. הוא לא מדבר בכלל, מצבו רק הולך ומחמיר ואני מתחיל לפחד שיקרה לו משהו..