אז היום היה הצו ראשון שלי.
מיותר לציין שהייתי בחרדות לאורך כל אתמול ומתתי מפחד, אבל נראיתי די טוב אז הרגשתי מספיק טוב כדי ללכת.
הגעתי לשם עשרים דקות לפני הזימון, התחמקתי באלגנטיות מהבחורה שניסתה לגרום לי להצהיר, חטפתי צעקות מהשומרת בכניסה ואז הסתבכתי עם למצוא את תעודת הזהות שלי שהשתחלה למטה עמוק לתוך התיק.
כל זה קרה בפחות משלוש דקות.
נכנסתי פנימה ושלחו אותי לריאיון, אבל אז שלחו אותי בחזרה החוצה כדי שאחכה עד שיתפנה בשבילי חדר.
הריאיון עבר לא רע למרות שמדי פעם המראיינת התקילה אותי בשאלות שלא התכוננתי אליהן כמו 'האם פחדת להגיע לבית הספר היסודי שלך?' או 'ספרי על מקרה שבו אכזבת חברה שלך' ועוד דברים מהסגנון הזה.
העניין הוא לא שהשאלות מסובכות, אלא שלא התכוננתי אליהן ולא היה לי מושג מה לענות.
בסופו של דבר עברתי את הריאיון כי המראיינת הייתה חמודה מאוד, ואז הלכתי להתייבש ארבעים דקות בשביל בדיקה רפואית.
בחדר ההמתנה הכרתי מישהי נורא חמודה שנראתה לי מוכרת, והיא אמרה שגם אני מוכרת לה. מסתבר שהיא מדריכה יחד עם ילדה מהכיתה המקבילה בבית הספר שאני לומדת בו, אבל זה לא הסביר למה אנחנו מוכרות אחת לשנייה.
לא הספקנו לברר מפני שקראו לי להיכנס לבדיקת הרופא, וזה רודף אותי כי לעזאזל, היא הייתה הטייפ שלי.
הרופא שבדק אותי (כן, הלכתי לרופא בן בגלל מחסור ברופאים) היה דומה בצורה קצת מלחיצה למורה שלי לקולנוע מבחינת מראה, איך שהוא שם משקפיים על המצח, איך שהוא מדבר, איך שהוא חופר ועוד הרבה מובנים שאין לי כוח לפרט. שקלתי לשאול את המורה לקולנוע אם יש לו אח בשם מנשה אבל זה היה רנדומלי ומטריד מדי, אז לא אמרתי כלום.
כשסיימתי סוף כל סוף את הבדיקות הלכתי למבחן שחשבתי שהלך לי די טוב, אבל התקשתי להתרכז בגלל ילד שישב מאחוריי ולא שכח לחרוק בכיסא פעם בארבע וחצי שניות בדיוק.
אומנם לא פספסתי אף שאלה, אבל היו שאלות שניחשתי בהן בגלל מחסור בזמן.
לאחר מכן שוחררתי משם אחרי צעקות נוספות מהשומרת, כמובן, ויצאתי החוצה, אבל שם ארבו לי שלוש סבתות מפחידות וחסרות שיניים שהסבירו לי ש: "את לא חושבת שזה שנשים מתגייסות לצבא מבלבל את הגברים ושזה יגרום להם לאבד שליטה?"
מיותר לציין שהחזקתי את עצמי מלבעוט בה.
"אז אני חוששת שהם יאלצו לשלוט בעצמם." אמרתי והלכתי משם.
נערה נוספת שיצאה יחד איתי מהלשכה הרימה לעברי אגודל וחייכה.
אחרי ריצה קצרה בשם, הצלתי אישה מבוגרת שכמעט נדרסה על ידי הרכבת הקלה. פקח שעבר שם וראה את מה שקרה חייך אליי והביא לי שוקולד. החלטתי בסוף שלא לקחת את השוקולד כי אני אדם מקסים, אבל אז הגעתי לתחנה המרכזית וקניתי לעצמי בורקס כי הבנתי שלא אכלתי או שתיתי שום דבר מהבוקר.
YOU ARE READING
my life
Randomלכבוד השנה החדשה לקחתי על עצמי פרויקט חדש✨ אז מטרת הספר הזה היא אחת ויחידה - לגרום לי להפוך ליצור אחראי יותר שאשכרה זוכר דברים שהוא אמור לעשות. בספר הזה אכתוב מה שקורה לי בכל יום בצורה סיפורית. כנראה שלא אעלה כל יום כי החיים שלי לא עד כדי כך מענייני...
