היומיים האחרונים היו... קשים.
בשבת בבוקר היה נחמד מאוד, התעוררתי בעשר ואכלתי ארוחת בוקר אחרי שישנתי לא עד כדי כך רע, ואז בשעה שתיים עשרה יצאנו יחד כל המשפחה לטיול קצר במושב.
דיברתי עם האחים שלי על אקדמיית הגיבורים שלי ועל כל מני סדרות אחרות. בשלב כלשהו איבדנו את אחי הקטן ומצאנו אותו רק כשחזרנו הביתה, כשהוא יושב בגינה כמו ילד מסכן ונורא גבוה.
קרוב למוצאי שבת אחי הגדול נרדם על הספה אז נעצנו בין הידיים שלו חרב, באופן כללי הוא נראה כמו אביר מת. זה היה מקסים.
הכול הסתבך במוצאי שבת...
חברה שלי ביקשה שניפגש ביום חמישי בים, אבל בגלל שיש לי תור ללייזר ביום שלישי, אמרתי שאני לא יכולה.
משם התחיל סיפור של מניפולציות בניסיון לגרום לי להסתכן ביציאה לשמש, וכשניסיתי לפתור את העניין ולבדוק אם יש אפשרות לדחיית התור, אמא שלי התעצבנה וצעקה עליי על שאני כפוית טובה.
אף אחד, אפילו אבא שלי, לא הבין למה היא התעצבנה כל כך אחרי שאמרתי, במילים אלה בדיוק; "את יכולה בבקשה להתקשר לבדוק אם יש אפשרות לדחות את התור? בלי לבטל את זה שכבר קבענו."
ובכן, זה לא עבד.
מהשעה שמונה עד השעה אחת בצהריים של היום שאחרי לא יצאתי מהחדר; לא אכלתי כלום, כמעט ולא שתיתי. רק ישבתי בחדר שלי, הקשבתי לשיעורים ומדי פעם הדחקתי התקף חרדה.
אבל הסיבה להתקפי החרדה היא לא אמא שלי; היא העובדה שקיבלתי את התעודה של מחצית א בכיתה יא.
המחנכת של הכיתה הגיעה למושב בשעה אחת בערך ורק לקראת שתיים וחצי סוף כל סוף הגיע תורי לשיחה האישית וללקיחת התעודה.
דיברנו די הרבה בגלל שאני פחות או יותר סומכת עליה. היא יודעת על הבעיות הנפשיות שלי ועל העובדה שחתכתי לפני כמה חודשים, אז היא ידעה בדיוק מה לומר, איך להרגיע אותי, איך לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב עם הציונים.
היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תדבר עם ההורים שלי ותגיד להם להיות עדינים איתי אבל אמרתי שאני מעדיפה שלא.
מאוחר יותר התחרטתי על כך.
כשהגעתי הביתה קראתי את התעודה. היא הייתה טובה משציפיתי בגלל המצב הנפשי שלי, אבל בכל זאת לא מדהימה.
אבא שלי צעק עליי ברגע שראה אותה.
אמא שלי אמרה שנדבר מאוחר יותר.
אחרי שעתיים וחצי של בכי וחרדה שלא פסקה העזתי לכתוב להורים שלי הודעה בה הסברתי להם על הפחדים שלי מצעקות ומלאכזב אנשים, אבל זה לא השפיע אפילו בקצת.
לא בכיתי חזק כל כך כבר.. אני לא בטוחה, אני לא זוכרת.
אבל זה כאב.
הם ביטלו את כל מה שאמרתי, אמרו שזה שטויות ושכל מה שאני עושה זה להאשים אחרים בבעיות שלי, שאני קוראת לעצמי טיפשה בלי סיבה, שאני טיפשה שאני קוראת לעצמי טיפשה.
YOU ARE READING
my life
De Todoלכבוד השנה החדשה לקחתי על עצמי פרויקט חדש✨ אז מטרת הספר הזה היא אחת ויחידה - לגרום לי להפוך ליצור אחראי יותר שאשכרה זוכר דברים שהוא אמור לעשות. בספר הזה אכתוב מה שקורה לי בכל יום בצורה סיפורית. כנראה שלא אעלה כל יום כי החיים שלי לא עד כדי כך מענייני...
