Goodbyes from a falling angel

פרק 3

הוא אפילו לא טרח להציג את עצמו, הוא לא טרח להכיר אותי, הוא לא טרח לשאול אותי.
הוא פשוט התנהג כאילו הייתי שייך לו. מהרגע הראשון, החיוך הראשון, ה.... העונש הראשון..
ידעתי שנדפקתי. הו נדפקתי כל כך פאקינג חזק.
״בוקר טוב בייב״ ככה הוא היה מעיר אותי בכל בוקר, עם ליטוף רך שגרם לכל גופי להתקשח ולדמעות לרדת בעיני. ״תירגע בייבי, אתה כל כך לחוץ״ הוא צחקק והעביר יד בשערי, גורם לי לרעוד ולפלוט יבבה מפוחדת. ״אמרתי לך להירגע תשלוט בעצמך אתה לא פאקינג ילדה נכון?!״ הוא אמר בקור, נשמתי עמוק, מרגיש את עורי מצטמרר.
״יופי״ הוא חייך במתיקות, דוחף אותי מהמיטה ונותן לי ליפול בחבטה על רצפת השיש הקשה.
״אתה יודע שאתה לא ישן על המיטה הזאת״ הוא אמר במשיכת כתפיים. קמתי בזהירות והצמדתי את השמיכה לגופי הערום. ״למה אתה מחכה? לך תתארגן.. אני רוצה אותך בחדר עוד חמש דקות״

אם לספר את הסיפור שלי בכמה מילים,
אלימות, פיזית, מילולית, מינית.

שנאה הייתה מילה קלה לתאר את היחס ההדדי שלנו. אבל כאן הגיע החלק הדפוק, מסתבר שלא אצל כולם יש קו דק בין שנאה לאהבה.
הוא היה מכה אותי, הוא היה מכאיב לי, הוא היה מתעלל בי, ואני הייתי מנסה להתנחם בחיבוק שלו, מחפש אחר חום גוף מרגיע כלשהו, אחרי נחמה מסוג כלשהו.
הוא היה דוחף אותי ממנו בגועל, משאיר אותי לבכות על הרצפה, לבד, בקור.
הייתה פעם אחת... הייתה פעם שצעקתי עליו, שאלתי למה היא עושה את זה, למה הוא פוגע בי, למה הוא לא נותן לי ללכת.
אחרי הפעם הזאת לא העזתי יותר לפתוח את פי אלא אם כן פנה אלי.

בסופו של דבר כל הכאב הזה... הוא פשוט היה יותר מדי. יש כמות כאב מסוימת שהגוף שלי יכול להכיל, ולבסוף התמוטטתי.
השלמתי עם העובדה שסירבתי להודות בה,
ההבנה הזאת שקרעה אותי מבפנים,
הדבר שגרם לליבי להלום בפחד.
אני מלאך ללא כנפיים. אני מלאך שבור.
והמלאך השבור הזה צריך לחזור לבית שלו.
העולם הזה הוא לא מקום טוב עבורי, הוא הורס אותי, פיסה אחר פיסה הוא הורס אותי.
וזה כל כך פאקינג קשה להתמודד עם הכל.

מצטער על זה, יותר מדי רגשות בבת אחת.
ובכן הרגשות שלי בטח לא מעניינים אתכם יותר מדי אז נחזור שניה להתחלה. לפני שהכל התחיל, נחזור לאותו יום מקולל ולדבר שגרם לי מלכתחילה להגיע לבר ההוא. מה יש לילד בן 15 טיפש ושבור לחפש בבר באמצע הלילה? מקום מפלט.
מצחיק איך שזה התגלגל.
באתי ממשפחה טובה אני מניח? הורים, אחים, כסף. הכל היה בסדר. חוץ ממני. מאז ומעולם הייתי רגיש לרעשים, לצלילים חזקים. הדרך שלי להתמודד איתם היה להטביע הכל במוזיקה חזקה.
זה פגע בשמיעה שלי אבל זה היה שווה את זה.
זה היה התרפיה שלי.
וזה גרם לי להרפות מהקולות שלא הפסיקו לדבר בתוך הראש שלי. גם אם זה היה פיתרון לתקופה קצרה. גם אם זה היה רק לשעה, לדקה, זה היה כל כך פאקינג שווה את זה. אולי כדאי להתחיל עם לספר כמה עובדות עלי:
1. אני מתבודד.
2. אני רגיש מדי.
3. אני די בטוח שהייתי בדיכאון באותה התקופה.
4. בחיים לא הלכתי לפסיכולוג.
5. אני לא חולק את הרגשות והמחשבות שלי עם אנשים. אני אפילו לא מצליח לפענח אותם בעצמי.
6. אני לא בסדר.
אני מניח שכך הכל התחיל. החיים התחילו להיות יותר מדי עבורי. יותר מדי רעשים, צלילים, אנשים, לחץ. מובן שהבית ספר והמשפחה שלי לא עזרו בזה במיוחד.

אני אשמח לשמוע את דעתכם או מחשבותיכם על הסיפור עד עכשיו..
מקווה ש כולכם מרגישים טוב💜