Goodbyes from a falling angel

פרק 1

אומרים שלפעמים אנחנו מתמכרים דוקא לאותם האנשים שהכאיבו לנו.
שלמרות הכאב והפחד שהם גרמו לנו אנחנו מרגישים את הצורך למצוא הגנה בהם:
במשהו מוכר, גם אם מבעית.
אולי זה הקו הדק שמבדיל בין שנאה לאהבה
או אולי זה ההבדל הקטן שבין כאב לעונג,
אני לא בטוח.
אבל הצורך להתנחם במגע ידו של האדם שפוגע בי יותר מכל הוא נורא.
האם זה הופך אותי למזוכיסט?
הרצון לשקוע בחיבוק החם שלו בידיעה שהוא מיד יקלף את ידי ממנו ויעניש אותי על שהעזתי לחפש אחר מעט חום ותחושת ביטחון שכזו?
אני מניח שאדם עד כדי כך נואש לטיפת אהבה ורכות, כמוני, מוכן להקריב את עצמו עבור חלקיקי החום שאנחנו מצליחים למצוא לפני שמתאדים.
ההתמכרות הזאת.. היא נקודה.
נקודה המפרידה ביני לבין התהום השחור שמחכה לי איתו.

כאב יכול להתבטא בכמה צורות..
בסופו של דבר כאב מתחלק לפיזי ונפשי.
ולחור שחור.
סידרתי את סוגי הכאב בצורה כזאת:
קודם כל מגיע הכאב הפיזי
אחר כך הכאב הנפשי
ובסוף, כאב של חור שחור, כאב שבולע הכל.
אני לא יודע אם זה משהו שמוזר בי אבל אצלי כל סוגי הכאב היו מעורבבים עד כדי חוסר יכולת להבדיל ביניהם.
אני מניח שאחרי יותר מדי כאב במעט מדי זמן להתרגל אליו הגוף מתחיל להשתגע הא?
לפחות הנפש שלי כבר הייתה פגועה, פצועה ומצולקת, היא הייתה מנופצת לרסיסים, כל כך שבורה עד שכמעט ויכולתי לשמוע את הרעש של נעליים כבדות דורכות על רסיסי זכוכית, בכל פעם שעצמתי את עיני והרגשתי את דפיקות ליבי.
לעצום עיינים הפך למשהו קשה מאוד בהתחשב בעובדה שהייתי עייף ומותש כמעט תמיד.
אבל לבסוף הפחד הכריע את העייפות,
ככה הגעתי לכדורי שינה.
אז הפחד כפי שאנחנו מכירים, ממה פחד נובע?
אני מניח שיש אין ספור דברים שפחד יכול לנבוע מתוכם, אולם פחד כזה טהור.. פחד כזה לא הרגשתי מעולם.
מה שמחזיר אותי לנושא שלנו.. הרי אני לא סתם כותב כאן שטויות נכון? או אולי בעצם כן.. אני מניח שאחרי הכל זה בעיני המתבונן, וזה לא כאילו שאני מספיק יציב נפשית בשביל לנסות למצוא הגיון בכל החרא הזה שנקרא מילים.

בכל מקרה לפני שקטעתי את עצמי בגסות התחלתי לומר..
הוא היה האדם הראשון שהפגיש אותי לכאב מסוג חור שחור.
פגשתי בכאב פיזי המון, הייתי ילד שרץ ונופל, כל הזמן, במבט לאחור אני מניח שהגוף שלי היה מתנפץ הרבה קודם אם הנפש שלי לא הייתה מחזיקה אותו שלם. בזבוז אנרגיה מצידו אבל היי זה הנפש שלי אחרי הכל.
כאב נפשי פגשתי מספר פעמים, לא המון, לא מספיק כדי להצליח לבנות חומות סביב הלב שלי.
אבל כאב כזה... לא הרגשתי מעולם עד לאותו הרגע. אני זוכר את הפעם הראשונה.. היא לא הייתה מיד כשנפגשנו, אבל במבט לאחור הייתי צריך לחשוד שזה רק עיניין של זמן.

הי אנשיםםםם
א. אני אומרת מראש שהספר הזה יהיה פרקים קצרים וגם מעט פרקים.
ב. תודה שקראתם את הפרק💜
ג. לאב יו
ד. ממש מקווה שאתם בסדר.. בכל מקרה מוזמנים תמיד לדבר איתי כאן או באינסטגרם שלי love_and_tpwk