Goodbyes from a falling angel

פרק 4

הייתי ילד שמח.. לפחות רוב הזמן?
אבל בשנים האחרונות... משהו קרה...
אולי זה היה קשור ליציאה מהארון שלי, אולי זה היה קשור למוות של סבא שלי ששינה את המשפחה שלי. אולי זה קשור לזה שכולם עוזבים אותי בסוף ואני מרגיש כל כך פאקינג לבד.
אני באמת לא בטוח.
אבל מה שזה לא יהיה גרם לי להיות אחר בשנה האחרונה. יש שיגידו שזה לטובה אבל משהו בהרגשה ההיא פשוט לא הרגיש נכון.
ואז החבר האחד שלי החליט לנתק איתי קשר.
וככה מצאתי את עצמי באמצע הלילה בבר, שיכור, אבוד, ורחוק מהבית.
מוסר השכל- אל תהיו אני.

להיות ילד בן 15 זה דפוק. להיות ילד בן 15 עם בעיות נפשיות זה דפוק. להיות ילד בן 15 עם בעיות נפשיות, ספק לא רע לדיכאון ואפס אנשים שאפשר לדבר איתם.... טוב... זה פשוט בדיחה של אלוהים על חשבוני. מעולם לא אהבתי לכתוב יותר מדי.
לא היו לי רעיונות על מה לכתוב ולא הייתי מצליח לחשוב על העלילה של הסיפור. אבל תמיד אהבתי להמציא דמויות. אהבתי לתאר את המראה והאופי שלהם, את הקשיים שלהם בחיים, את הפחדים שלהם, הסודות האבודים שלהם, האהבות שלהם.
אהבתי לדמיין שאני חי בעולם אחר. שאני בן אדם אחר. לעזאזל הדמיון הפותח שלי ולעזאזל זה שהוא הדבר שליווה אותי במשך כל זמן החטיפה המקוללת הזאת.

ואז הגיע החלק של ההתאהבות.
הלב שלי נשבר כבר קודם למעשה. אז זה לא מפתיע מדי שהיה לי פחד מכל דבר הקשור באהבה רומנטית. מצד שני... קוללתי בצורך להרגיש בכל רגע בחיי רצון לדעת שאי שם מישהו אוהב אותי.
אתם בטח חושבים לעצמכם למה לעזאזל הוא מדבר על שיברון לב ואהבה. הוא בסך הכל ילד בן 15 נכון? הוא לא מבין אהבה. הוא לא מכיר אהבה.
ובכן אני התאהבתי. זה לא היה קראש, זה לא היה התאהבות ילדותית כלשהי. זאת הייתה אהבה. אהבה שנתתי לה את כל ליבי. אהבה שירקה לי בפרצוף ושברה אותי לרסיסים.
אבל הרי זה לא הנושא שלנו נכון? אז לאן אני חותר כאן?
ובכן זאת הקדמה. הקדמה כדי שתבינו למה יש לי את הצורך הגובל במזוכיסטי הזה. הצורך למצוא אהבה היכן שאין. בדיוק כמו במקרה הנחמד שלנו.

גם במקרה הזה הלב שלי או מה שנשאר ממנו בכל אופן החליט לשבור אותי.
רק בשביל ההבהרה- אני לא *אוהב* אותו.
אין כאן שום רצון לזוגיות או כל דבר אחר.
יש כאן דבר אחד, והוא חיפוש אחר נחמה.
כי הרי איזה מן בן אדם לא יחפש נחמה ואהבה מצד החוטף שלו הא?
ולפני שאתם שופטים אותי אני כאן להזכיר לכם איזה מן סיפורים אתם קוראים.
אז כן.. אולי אני עד כדי כך נואש להרגיש אהוב, להרגיש שאני לא לבד, להרגיש... להרגיש משהו אחר מלבד רייקנות. להרגיש משהו.

ביום הראשון לחטיפה הייתי שיכור מדי מכדי לשים לב למשהו. נרדמתי בשניה שהוא הניח אותי על המיטה. שקעתי בשינה עמוקה. והלוואי, הלוואי שמעולם לא הייתי מתעורר.

ביום השני לחטיפה התעוררתי מטילטולים אגרסיבית שגרמו לראשי לפגוע בקיר.
הוא הועיל בטובו לתת לי לפקוח עיינים ולמצמץ מספר שניות לפני שדחף אותי אל הרצפה והתכופף לגובה שלי. הוא לא סיפר לי יותר מדי.
הוא פשוט נתן לי מספר חוקים והסביר לי שברגע שאעשה משהו שהוא לא רואה בטוב הוא יעניש אותי.
פשוט וקל מדי נכון?
עוד באותו היום הצלחתי לעצבן אותו.

היום אני לא מסוגל להסתכל במראה... זה כואב מדי לראות את כל הצלקות, את כל הכתמים הכחולים. זה כואב לראות מה הוא עשה לגוף שלי. הוא הרס אותו. הוא הרס אותי בכל דרך קיימת.
והוא גרם לי להרוס את עצמי.
הוא גרם לי להרוס את עצמי.
ועל זה, אני בחיים לא אסלח לו.
לא שהוא יבקש סליחה. אין לי אשליות כאלה.
אני לא עד כדי כך תמים.
כבר לא.
אולי פעם הייתי.
אבל זה נגמר.
הוא לקח את זה.
הוא לקח את הכל.
הוא השאיר אותי בלי כלום.