Goodbyes from a falling angel

פרק 6

עם כל הכאב שהוא גרם לי.. אני חושב שהבדידות הייתה הדבר ששבר אותי לבסוף.
התמודדתי עם כל השאר.. לא הייתה לי ברירה.
אבל לא יכולתי להמשיך להתמודד עם הבדידות הזאת. הבדידות שאכלה אותי לאט לאט, כמו טיפות חומצה על אבן. החלק העצוב זה שזה אפילו לא באשמתו. אין לי את מי להאשים בבדידות שלי.
אין לי את מי להאשים, כי זה בלי צל של ספק לגמרי עלי. אני והצורך המטומטם שלי להרחיק את כל מי שמסביבי. זה לא מדויק.
אני לא ניסיתי להרחיק אותם.
אני פשוט הפסקתי לשתף.
הפסקתי לדבר.
הפסקתי לצאת.
נשארתי בבית, בוהה בקיר ברייקנות ומחכה לזמן שיעבור, שניה אחר שניה, דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע.
עד שלבסוף.. לבסוף כולם עזבו.
כמו שמגיע לי.
להישאר לבד. לנצח. רק אני והשדים שלי.

במובן מסוים הוא היה החבר היחיד שנשאר לי,
האדם היחיד שהיה לו אכפת ממני, באיזה דרך מעוותת שהמוח שלו יצר.
הוא האחרון שנשאר, הוא היחיד שלא עזב אותי.
הוא היחיד שבכיתי והתחננתי לשמיים כל יום מחדש שיגרמו לו לעזוב אותי.

בכל פעם שהוא היה מכה אותי, בכל פעם שהוא היה מחשמל אותי, בכל פעם שהוא היה אונס אותי,
היה חלק בי שצעק יחד איתו שזה מגיע לי.
שאני כפוי טובה.
אני חתיכת כפוי טובה, כי הוא לקח אותי אליו, הוא הביא לי אוכל ובית.
הרגע הכי זכור לי בו האשמתי אותו, ושנאתי אותו בכל ליבי, היה הפעם שהצליף בגבי עד שאיבדתי הכרה, והוא לא הפסיק, לא לאחר שאיבדתי הכרה, לא אחר ששום קול לא הצליח לצאת מפי.
וברגע ההוא, הרגשתי שנאה כל כך טהורה, שחשבתי לשניה שאני עומד בתוך להבות.
ואז הבנתי.. הבנתי כמה שנאה זה רגש חזק.
הבנתי כמה שנאה אני אוגר בתוכי, בכל יום, לכל אחד מהאנשים שגרמו לי להגיע למצב הזה, לכל האנשים שגרמו לי לכאב מכל סוג שהוא.
ואני חושב שברגע ההוא הגעתי להבנה שאני לבד.
לגמרי לבד.
וטבעתי בבדידות שלי, טבעתי בים של בדידות שחנק אותי עד לאפיסת כוחות.
אז תראו אותי עכשיו.
מי היה מאמין הא?

מכל האנשים שהכרתי לפני, מכל האנשים ששנאתי, מהמעטים שאהבתי, אני חושב שאנדי חסר לי יותר מהכל. הוא האדם שאני יכול להגיד בלב שלם שלוותר עליו, לתת לו ללכת, היה הדבר הכי דפוק שעשיתי בחיי.
הוא היה האהבה שלי, האחד שניפץ את הלב שלי לחתיכות, ואני גרמתי לזה, אני נתתי לו ללכת.
הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע לפני אותו לילה מקולל.
הוא ישב על ספסל בפארק, ונישק מישהו אחר,
והלב שלי נקרע.
והוא לא הרפה. הוא לא ירפה.
הלב שלי לא יתן לי את מעט האושר שבלשכוח.
זה העונש שלי על שנתתי לו ללכת.
הוא בראש שלי. תמיד.
ואני לא מוכן לשחרר. עדיין לא.
הוא העוגן שלי כרגע.
למרות שהוא בטח שונא אותי, למרות שהוא עזב,
למרות שאני גרמתי לו ללכת.
הוא העוגן שלי לחיים האלה.