וויל מיקד את מבטו בקצה מגרש האימונים. עיניו היו נעוצות בדמות רזה בבגדים שחורים שהניפה חרב גדולה, מבתרת בובות אימונים אחת אחר השנייה מבלי להפסיק. הוא מחק מפניו את החיוך המטופש שנמרח על שפתיו כשהסתכל על החצוי המתאמן, ואז לקח נשימה עמוקה שאותה שיחרר באיטיות מבין שפתיו בעודו מתקדם אל הנער.
"היי, ניקו," אמר וויל ונשען כביכול בנונשלנטיות על גדר האבן שתחמה את מגרש האימונים. עיניו היו מהופנטות אל זרועותיו הזריזות והמיומנות של ניקו די אנג'לו שהניפו את החרב הכבדה בקלילות ובחן, מותירות אחריהן איברים שונים מבד שהתגוללו על האדמה הבוצית.
"היי, סולאס," נהם ניקו בחזרה, אפילו לא מעיף מבט אל החצוי הבלונדיני שנעמד לצידו, ובאופן מובהק למדי ניסה לתפוס את תשומת ליבו. "אתה צריך משהו?"
"ראיתי שאתה מתאמן קשה," ענה וויל ובחן את פניו המיוזעות של ניקו שאותן הוא מחה בחולצתו השחורה. "חשבתי שתרצה מים." הוא נופף בידו שאחזה בקבוק מים קרים וחייך אל ניקו.
"בהחלט רוצה." ניקו חייך מעט, מה שגרם לליבו של וויל להתרחב, וכבר הושיט את ידו לקחת את הבקבוק. כשאצבעותיהם נפגשו, מה שקרה בגלל הזווית בה אחז וויל בבקבוק, חיוך קטן עלה על שפתיו של וויל. מבלי לנתק קשר עין עם החצוי שמולו, הוא הידק את אחיזתו בבקבוק, ובכך גם בידו של ניקו.
"נו, באמת," ניקו ניתק את קשר העין שנוצר כמעט מיד וגלגל את עיניו, כשהוא מושך את הבקבוק ושותה את תוכנו בלגימה אחת.
וויל המשיך להסתכל על ניקו במבט חודר בזמן שזה שתה, מתכוון להמשיך לפלרטט איתו ככל שיוכל, אבל מסתבר שלניקו היו תוכניות אחרות.
"תודה על זה," אמר ניקו ומחה את זווית פיו בגב ידו. "הייתי צריך את זה." וכבר הוא דחף את הבקבוק חזרה אל ידו של וויל והמשיך להתאמן, מתעלם שוב מקיומו של וויל לידו. וויל לא ממש התבאס, להפך, הוא הרגיש את אותה תחושה חמימה כמו שהרגיש בכל פעם שנוצרה סיטואציה כמו זו. הוא בהחלט היה דלוק על הנער שחור השיער והאפל הזה שהמשיך לבתר בובות בעוד וויל מפלס את דרכו בין חצויים מזיעים אל תוך מבנה המרפאה כדי לחבוש עוד רגל שבורה.
"אני לא מבין למה אתה לא פשוט אומר לו את זה."
ניקו די אנג'לו ישב על קצה מיטתו בביתן האדס, עיניו מושפלות מעט, מסרבות להישיר מבט עם ג'ייסון שעמד מולו כשידיו על מותניו, אצבעותיו משחקות בעצבנות בקרע בג'ינס שלו שחשף פיסת עור חיוורת מברכו.
הוא ניסה לחשוב על תשובה הולמת לשאלה שג'ייסון שאל אותו.
"הוא לגמרי בקטע שלך, אפילו לא מנסה להסתיר את זה, וגם אתה בקטע שלו, לפי מה שאתה מספר לי. אז, למה שלא תיקח את זה צעד אחד קדימה?" קולו של ג'ייסון היה רך אבל תוקפני ודורש תשובה בו זמנית.
"נו... אתה יודע למה," מלמל ניקו והמשיך למולל באצבעותיו הדקות את חוטי בד המכנסיים.
"לא, אני לא," ענה ג'ייסון והתיישב גם הוא על המיטה, מתיר מבלי משים קשר עצום שנוצר מחוטי האוזניות של ניקו. "התירוץ של 'אני לא יודע אם הוא מרגיש אותו דבר כלפיי' כבר לא תקף."
ניקו ידע של ג'ייסון צודק, אבל לא עצר אותו משטף דיבורו.
"אתה צריך לראות אותו מזווית מבט צדדית. הוא מאוהב לגמרי." ג'ייסון שם לב שלחייו של ניקו האדימו. הוא חייך מעט והמשיך, "אני צריך שתיתן לי תירוץ מספיק טוב להפסיק לנסות לקדם משהו פה, אבל אני לא חושב שיש לך אחד כזה."
הוא שתק ובחן את הקירות מכוסי שרטוט הגולגולות של הביתן של ניקו. ניקו המשיך לשבת בגב כפוף וניסה לסדר את מחשבותיו לפני שהתחיל לדבר.
"אני לא יכול פשוט... אתה יודע." ניקו הגניב מבט אל ג'ייסון שהחזיר לו מבט מעודד. "פשוט ללכת אליו ולהגיד לו שאני אוהב אותו."
ג'ייסון הרים גבה, וניקו ידע שהוא מצפה גם להסבר ללמה לעזאזל הוא לא יכול לעשות את זה.
"אני לא יכול פשוט לבוא פתאום ולצאת ככה מהארון. כולם בטוחים שאני הטרו, רק אתה יודע, אני... כאילו... איך יקבלו את זה?" הוא נאנח פתאום וקבר את פניו בכפות ידיו, גבו שפוף עוד יותר.
ג'ייסון הניח יד על כתפו. "למה שזו תהיה בעיה? אתה יודע שכולם כאן יקבלו אותך כמו שאתה, בדיוק כמו שמקבלים את וויל ואת קלאריס ואת טוד."
ניקו ידע שמה שג'ייסון אומר נכון, נדיר למצוא במחנה החצויים תגובות הומופוביות, אבל עדיין... זה צעד משמעותי מאוד... לצאת פתאום מהארון כהומו בפני אנשים שמכירים אותך כבר חמש שנים בתור הטרו.
"אני בטוח שזה צעד מאוד מפחיד וקשה," אמר ג'ייסון, "אבל תחשוב על וויל. אם אתה מספיק אוהב אותו, זה מה שיחזיק אותך לאורך התהליך הזה. ויודע מה?" המשיך ג'ייסון כשראה שניקו שקוע בהרהורים ולא מדבר. "אני חושב שלדבר עם טוד יהיה רעיון טוב. הוא יצא מהארון ממש כמה חודשים לפני שאתה הגעת." הוא התרומם מהמיטה והתמתח לאחור. "בהצלחה, אחי." הוא חייך אל ניקו בעידוד ויצא מהביתן, משאיר את שחור השיער לשבת שם עוד חצי שעה, שקוע במחשבות.
