ניקו ישב בארוחת צהריים בשולחן האדם, לבדו, כרגיל, וערבב במזלגו את האוכל שבצלחת שמולו, שכרגע נראה כמו עיסה בלתי מזוהה של חביתה, גבינה ועוד כמה דברים מעורבבים היטב ביחד. הוא שמע פתאום תזוזה מאחוריו ואז יד כלשהי תפסה את ידו של ניקו באוויר, מונעת ממנה לזוז. עיניו של ניקו התרחבו מעט, ואז גלשו מהאצבעות הבהירות והארוכות שאחזו בשלו אל הזרוע שאליה הן שייכות. ברגע שראה את העור הבהיר והמנומש הוא פלט אנחת רווחה פנימית והרשה לליבו להאט מקצבו.
"מה אתה רוצה, סולאס?" למישהו אחר דיבורו של ניקו היה יכול להתפרש כחוסר סבלנות ותוקפני, אבל וויל הכיר אותו מספיק זמן כדי לדעת שהוא מדבר ככה כמעט תמיד. למרות שאולי ניקו כן היה חסר סבלנות כרגע, אבל בכל מקרה, לוויל זה לא הפריע והוא התיישב על כיסא ליד ניקו, עדיין לא משחרר את ידו.
"מה אתה עושה?" שאל ניקו והעביר מבט מופתע מידו הלכודה בתוך זו של וויל ואל חיוכו הזוהר והנצחי של וויל סואלס.
"מונע ממך להמשיך להתעלל באוכל שלך," אמר וויל והרחיק את הצלחת אל מרכז השולחן, ורק אז שיחרר את ידו של ניקו.
"ואם אני רוצה להמשיך?" טען ניקו ומשך את הצלחת חזרה אליו, מערבב את העיסה שנוצרה ביתר מרץ במזלגו. וויל גלגל את עיניו ופתח את פיו לומר משהו, מן הסתם להטיף מוסר על התנהגות באוכל, כשקיילה התקרבה אליהם בריצה, ו-וויל נאלץ לרוץ אחריה במהירות אל המרפאה שאליה, לפי דבריה, הגיעו שני חצויים פגועים קשות לאחר שנפלו ללבה מקיר הטיפוס.
ניקו המשיך לשבת שם ולבהות באצבעותיו עוד דקה שלמה לפני שהרים את מבטו וסקר את חדר האוכל. הוא תר במבטו אחר משהו, וכשראה את מה שחיפש הוא לקח נשימה עמוקה, דחף את כיסאו אחורנית ופסע אל שולחן ביתן הרמס בהחלטה נחושה.
"אז, אממ.. מה רצית?" שאל טוד בסקרנות ובחן את פניו הסמוקות של ניקו. השניים ישבו ליד העץ של תאליה, על הדשא, אחרי שניקו ביקש מטוד לדבר איתו בפרטיות.
"סתם... רציתי לשאול," ניקו לקח נשימה עמוקה ואמר במהירות, "רציתי לדעת איך יצאת מהארון." זהו. הוא אמר את זה. אין לו דרך חזרה.
זוויות פיו של טוד התעקלו לחיוך והוא בחן שוב את פניו של ניקו שהתאפק לא לטמון אותן בידיו במבוכה.
"חשבתי שאתה הטרו," הוא גיחך למראה מבוכתו של ניקו.
"אני יודע," מלמל ניקו כתשובה. "איך אני אמור לעשות צעד כזה פתאום... לצאת מהארון וזה?"
"אתה גיי?"
ניקו הנהן.
טוד לא דיבר במשך דקה או יותר ורק בחן את הנוף המוכר של מחנה החצויים.
"אמנם זה צעד מאוד קשה, אבל הוא יקל עליך מאוד, אני בטוח בזה." ניקו הנהן וטוד המשיך, "אני ספציפית סיפרתי לכולם ב... זו הייתה מדורה, שתינו קצת יותר מדי, שיחקנו אמת או חובה, ואז... אתה יכול לדמיין לבד מה קרה." הוא צחק כשנזכר במקרה שסיפר. "קיבלו את זה מאוד יפה פה, לא חושב שיש לך מה לחשוש בעניין הזה."
רק עכשיו ניקו החל לנשום בצורה נורמלית שוב, מרפה מעט את עצביו המתוחים.
"אני חושב שאני יכול לארגן לך משהו כזה," אמר טוד לפתע והפתיע את עצמו ובעיקר את ניקו שסוף סוף היישיר לו מבט.
"באמת?"
"כן, היום יום שלישי, מה שאומר שיש היום מדורה, וכמו שאני מכיר את האנשים פה, אף אחד לא יסרב למשחק חברה." טוד חייך אל ניקו בעידוד ומשך את ברכיו אל חזהו, מניח את סנטרו על ברכיו ונותן לחצוי השני זמן לחשוב על הרעיון.
"זה יכול להיות נחמד," מלמל ניקו והסמיק מאוד, מה שנראה בבירור על עורו החיוור.
"אני שמח לשמוע." טוד טפח על כתפו של ניקו בידידותיות, התרומם וניער את מכנסיו. ניקו התרומם מיד אחריו והוציא חתיכות דשא ממכנסיו.
"תודה," אמר ניקו לטוד וחייך אליו, מתחיל לדמיין במוחו את הסיטואציה בה הוא מגלה לכולם, ואז הוא ו-וויל...
"אגב, זה בגלל וויל סולאס, נכון?" שאל טוד בחיוך רגע לפני שהם נפרדו כל אחד לדרכו.
"כן," ניקו חייך עכשיו חיוך אמיתי והודה שוב לטוד כשזה איחל לו בהצלחה. "נתראה במדורה!" קרא ניקו אחרי דמותו המתרחקת של טוד ואז הוא פנה לביתן שלו, נשכב על המיטה ולא יצא משם עד לזמן המדורה, מעדיף לצלול אל תוך החלומות בהקיץ שלו על תגובותיהם של החצויים, של כירון ובמיוחד של וויל.
