היי🥺 לא פרסמתי פה המון זמן, כתבתי וואנשוט קצר שראיתי את הקונספט בסרטון טיקטוק של טיקטוקר מפורסם יחסית, אני מקווה שזה לא מפריע לאף אחד שלא ביקשתי ממנו להשתמש בקונספט, כמובן שאני אתן לו קרדיט כאן, זה פשוט בלתי אפשרי להשיג אותו ורציתי לשתף אתכם בוואנשוט, מקווה שתאהבו.
(קרדיט לthechrisbarnett בטיקטוק)
-
בעולם שבו בשנות ההתבגרות אנשים מקבלים מספר על צווארם אשר מודיע להם כמה שנים נשארו להם לחיות נער אחד מקבל מספר שונה משל כולם.
-
״אמא! אני יוצא!״ הנער הברונטי התקרב למטבח כדי להודיע לאימו אשר בישלה במטבח לכבוד יום הולדתו ה16.
״לואי!״ ג׳והאנה עצרה אותו, ״מה יש לך על הצוואר?״ היא שואלת.
לואי מיד הרים את ידו לצווארו, מנסה להרגיש משהו שונה, ״איפה?״
״אוי אלוהים,״ ג׳והאנה שמה את ידה על לוח ליבה, ״המספר שלך...״ קולה רעד מעט.
חיוך עלה על פניו של לואי, הוא התרגש לדעת מה המספר שלו, סוף כל סוף, כל החברים שלו כבר קיבלו את המספר שלהם ורק הוא עוד לא.
״מהו??״ הוא שאל בהתרגשות, בטנו מתהפכת, מרים את צווארו מעט מעלה כדי שאמו תוכל לראות כמו שצריך את המספר.
״אינסוף. אני כל כך מצטערת, אהוב.״ אמו ליטפה את לחיו והכאב נראה מעיניה.
עיניו הכחולות של לואי נפערו וחיוך עלה על פניו, ״זה טוב? נכון?״ הוא שאל בהתלהבות טהורה.
חיוכו ירד לאט כאשר ראה את פניה החיוורות של אמו, ״הו מותק שלי..״ היא לחשה וחיבקה אותו, מלטפת את שיערו של הילד המבולבל שלה.
-
״זה בשבילך מר טומלינסון.״ הדוור הגיש מעטפה אל האדם עם השקיות השחורות מתחת לעיניו הכחולות שפתח את דלת הבית.
״תודה לך.״ הוא הגיב, לוקח את המעטפה וסוגר את הדלת, 177 שנים עברו וכל יום יותר גרוע מקודמו.
הוא פתח את המעטפה, קורא את תוכנו של הפתק לפני שנאנח, מרים את כוס היין שהייתה על השולחן. ״עוד הלוויה.. כמובן.״ צחוק מריר ברח מפיו לפני שבלע את תכולת הכוס וזרק אותה בעצבים על הקיר מולו, מנפץ אותה לרסיסים.
-
״אנחנו כאן כדי להתאבל על מותה של יקירתינו מרי-אן, אהודה על ידי כולם. אדיבותה ידועה ללא גבולות..״ הקול נשמע ברקע אבל ללואי כבר נמאס, נזכר בזמנים שהיה בן 16 וחשב שאינסוף שנים לחיות זה הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לו. איזה אדיוט.
החברה הכי טובה שלו הלכה, ועכשיו הוא לבד.
״העולם שלנו חשוך היום, איבדנו קרן אור זוהרת.״ לואי הרגיש את הדמעות עולות לעיניו. ״היא תחיה לנצח בליבנו.״
״אני מצטער על האובדן שלך...״ קול שפנה אל לואי גרם לו להרים את ראשו ולפגוש בעיניים ירוקות.
הוא הנהן בתודה, שותה מן המשקה החריף שהוגש לו, משתדל לא לגלגל את עיניו, הוא יאבד עוד הרבה.
האדם הגבוה בעל העיניים הירוקות פתח את פיו בשנית, ״אני אשמח לקחת אותך לדייט מתיש-״
לואי התאפק לא לגחך כשקטע אותו, מרים את מבטו אליו שוב, ״אני לא יוצא-״ משתתק כשפוגש בסימן שעל צווארו של ירוק העיניים.
״המספר שלך...״
״בדיוק כמוך... אינסוף.״
