עוד חלק אחד x
//
"אתה עלוב, אתה לא יכול לעשות את זה!" סבא לואי צעק על חברו, זאין, בשמחה.
"אתה אומר את זה רק בגלל שאתה מפסיד."
"הארולד! תביא לי קצת בירה בבקשה!"
"תקח את התרופות שלך, לא בירה!" סבא הארי צעק מהמטבח.
"אני מוקף באדיוטים." סבא לואי מלמל.
"אתה לא אמרת את זה כשאנחנו עזרנו לך להשיג את הארי." דוד זאין מלמל.
"נכון." דוד ליאם, שהיה בצד ולגם מהבירה שלו, אמר.
"למה אתה מתכוון-"
"חזרתי מטומטמים!" מישהו צעק.
"נייל, יש ילדים בבית!" סבא הארי צעק.
"נייל חבר שלי! תגיד לי שקנית בירה." סבא לואי אמר, לא מזיז את עיניו מהמשחק.
"אני אירי לואי, אני לא יוצא מהבית ללא בירה." הוא אמר, ממקם בקבוקי בירה על השולחן.
"אני תמיד אהבתי אותך יותר מכולם." סבא לואי אמר, לוגם מהבירה.
ואז סבא הארי בא מהמטבח והניח את הכריכים והעוגיות שהוא הכין על השולחן.
"ואני תמיד אהבתי את הארי יותר מכולם." דוד נייל אמר, חוטף עוגיה.
סבא הארי חייך אליו.
"היי, לא לקחת את הבעל שלי." סבא לואי אמר.
דוד נייל נחר.
"אז, דוד זאין, אתה אומר שעזרת לסבא לואי להשיג את סבא הארי?" שאלתי וברנדון זז במושב שלו.
"הו כן. אתה לא סיפרת לה- להם?" דוד זאין שאל.
"נהה, אנחנו היינו איפה שהארי הסתבך בצרות בפעם הראשונה." סבא לואי אמר ואכל את הכריך.
"הו, תן לי לספר את החלק הזה!" דוד נייל אמר, יושב במושב שלו.
"בטח, לך על זה."
"אז לואי לגמרי נפל בשבילו. הוא תמיד היה סביב הארי. וחס וחלילה אם מישהו עשה צחוק מהארי, הוא כנראה ציפה למוות שלו על ידי לואי. בכל אופן, בית הספר אירגן לנו מחנאות. כולנו. לואי ידע שהארי יבוא והוא לא סתם את הפה בעניין. הוא 'תכנן' איך הוא יתן להארי ליפול ב'מלכודת של לואי.' אבל מה שהוא לא ידע זה שהארי היה עדיין בהלם ממנו. האופן שבו לואי בא אליו הספיק כדי שהארי יחשוב שהשמש זורחת מהתחת של לואי. אבל איש מהם לא ידע, אז כשהיינו במחנה היינו מתכננים את כל הדברים האלה איך אנחנו נדבר עם הארי ונוביל אותו אל לואי ונשאיר אותם איכשהו לבד. אך נראה שזה מעולם לא עבד. הארי היה ממש חיית מחמד למורים, הם רצו אותו סביבם כל הפאקינג זמן. ואז ביום האחרון לואי לקח את הדברים לידיים שלו. הוא פשוט, משום מקום, תפס את ידו של הארי ופשוט גרר אותו לעבר היער. הם חזרו אחרי שלוש שעות, ידיים מחוברות, שפתיים נפוחות- בהירות באדום- שניהם היו מבולגנים, הארי הסמיק כמו מטורף ולואי חייך, החיוך הגדול הזה שדאגתי שהפנים שלו יקרעו. אחרי זה הם מעולם לא, ואני ממש מתכוון- לעולם לא נראו בנפרד." הדוד נייל סיים.
