גיבורה בלית ברירה

פרק 1

ריף ישבה ליד שולחן חדרה.
באוזניה היו תחובות אוזניות. היא נאנחה וסיימה לחשב את התרגיל האחרון, וסגרה את מחברתה.
ריף הייתה מתקדמת מאוד יחסית לכיתתה. היא לא ידעה למה, אבל זה פשוט היה ככה. לא שזה הוסיף לה נקודת זכות אצל חבריה לכיתה.
אמה נכנסה לחדר. ריף הסתובבה אליה. אמה, ונסה, אמרה משהו שריף לא הצליחה להבין. היא תלשה את האוזניות מאוזניה.
"אמרת משהו, אמא?" שאלה.
"בואי לארוחת צהריים." אמרה ונסה. ריף הנהנה.
"איך היה בלימודים?" שאלה אמה.
ריף נאנחה. "בסדר. היה יותר טוב אם הייתם מרשים לי ללכת לאקדמית ספורט." אמרה בזעף.
ונסה נאנחה והתיישבה ליד ריף.
"הלוואי שזה היה פשוט כל כך." אמרה.
"טוב, אני בטוחה שהכל היה פשוט אם הייתי כמו תום, נכון?" אמרה ריף בכעס.
ונסה נאנחה ולקחה את ידיה של ריף. ריף ניסתה להתנגד, לא רוצה להרגיש את רגשותיה של אמה. היא עצמה את עינייה, מנסה לקטוע את הרגשות של אמה. אכזבה. מעט אשמה, ועצב. ריף נאנחה. בדרך כלל היא יכלה לקלוט רגשות ממרחק גדול. שהיא רצתה, היא יכלה לעשות זאת עוד מחדר אחר. ולפעמים גם כשלא. כל הרגשות האלו עשו לה כאב ראש. היא קלטה יותר מדי רגשות בבת אחת, וזה לא היה משהו כיף להתמודד איתו. מה גם שהיא תמיד ידעה מתי הוריה שיקרו. היא הרגישה רגשות נלווים לשקר.
"טוב,תתארגני ותרדי למטה. ריילי וסיימון מגיעים אלינו. אני רוצה שתתלבשי יפה." אמרה ונסה.
ריף גלגלה עיניים.
"בסדר." היא אמרה. ריף לא הייתה ילדה כעסנית. למעשה, לרוב היא אפילו לא הגנה על עצמה שירדו עליה. אבל נושא אחד היה רגיש.
ריף הצטיינה בכל המקצועות בבית הספר שבו למדה. ובעיקר היא אהבה את שיעור ספורט. היא מאוד אהבה לרוץ, לשחות לקפוץ ולעשות כושר. ומסתבר שהיא גם הייתה טובה בזה.
לפני כחודש וחצי נשלחה אליה בדואר הזמנה לפנימיית ספורט בניו יורק. הוריה לא הסכימו לה ללכת לשם. בפעם הראשונה בחייה, היא ממש צעקה על הוריה. אבל למען האמת, חלק ממנה הבין למה. למרות שגדלה בלונדון, ריף ממש לא הייתה מנומסת. היא פשוט לא הייתה בנויה לזה.
"ריפי את באה?" ריף נאנחה וניגשה אל ארון בגדיה. היא לא ציפתה שמארונה יפלו ילדה בת גילה בערך, בעלת עיניים חומות ושיער בלונדיני, נער גדול ממנה, עם עיניים טורקיז מהממות ושיער כהה, נער בעל שיער ג'ינג'י וגומות חן, ואחרונה חביבה נערה בעלת שיער כהה ועיניים טורקיז.
מיד גל של רגשות תקף אותה. בהלה, הקלה, שמחה, הפתעה.
הנער כהה השיער בחן אותה. "אתם בטוחים שזו היא? היא לא דומה לסופי בשום צורה."
ריף התעשתה. "טוב, אני לא יודעת מי אתם, איך הגעתם לארון שלי ומה אתם רוצים, אבל נראה לי שכדי שתשבו על המיטה ונדבר." אמרה ריף.
היא עצמה את עינייה שגל נוסף של רגשות תקף אותה.
"אממ... באמת רעיון טוב." אמרה הנערה בעלת העיניים החומות ונגשה אל המיטה.
לאחר שכולם התיישבו, הנערה הבלונדינית התחילה לדבר.
"היי ריף. אני סופי, הנער שם, הוא פיץ, הנערה פה היא ביאנה, ומי שפה לידי זה דקס." אמרה סופי.
בהלה, וציפייה. שתיהם בכמויות. היא נאנחה, אחזה בראשה, מתכוננת לסחרחורת המאיימת לבוא.
"רגע. את אמפתית? את קולטת רגשות?" אמר דקס.
ריף נרתעה ממנו.
"מה? איך אתם..." אמרה.
"זה בדיוק מה שסופי באה להסביר. אנחנו אלפים. וגם את. את אלפית, שגדלה אצל בני האדם. חלק מפרויקט מונארלק." אמר פיץ.
"ריף! איפה את? את באה?" אמר אביה, ג'וני.
"כן!" ענתה ריף מיד, מנסה להתגבר על הסחרחורת שתקפה אותה.
"תראו, אני חייבת לרדת למטה. תחזרו היום בשעה שמונה בערב, בסדר?" אמרה ריף. כולם הנהנו.
ריף נאנחה, מקבלת את רגשותיהם.

אז היי כולם, פרק ראשון די צולע, אבל נזרום.
מקווה שנהנתם מהפרק!
(נ.ב אני כותבת את הפאנפיק הזה כהמשך לשומרת הערים האבודות 4, אז אם יצא באמצע 5 מתורגם, אני אתעלם ממנו.)
מוזמנים לכתוב בתגובות!!
יאללה ביי. יום קסום🏹