גיבורה בלית ברירה

פרק 2

הארוחה עברה על ריף במעומעם. היא בהתה בצלחתה, והנהנה כל פעם שמישהו שאל אותה משהו.
"ריף! את הבנת מה סיימון שאל אותך בכלל?" אמר קול.
ריף הרימה את ראשה. הקול היה שייך לתום, אחיה הגדול. תום היה שונה ממנה מקצה לקצה.
מעיניו החומות ושיערו הכהה, עד להיותו מוצלח בהכל. הכל. הוא היה פופולרי ומקובל, אהוב ומנומס. הדבר היחיד שהם היו קצת דומים בו, היה זה ששתיהם ספורטאים מצטיינים ותלמידים מעולים. ובזה הסתכם הדימיון.
"אממ סליחה, מה שאלת?" אמרה ריף.
תום גלגל את עיניו. רגשותיו נגלו לפניה. בעיקר אכזבה. ממנה.
"שאלתי מה את עושה אחרי הלימודים. הרי רוי שלנו הוא איתך בכיתה והוא יודע שאת לא בדיוק 'מקובלת.' "
והיה גם את רוי. רוי היה ילד שבתכלית האופי מאוד דומה לתום. במראה הם היו הפכים. שיערו היה בצבע מהגוני ועיניו היו ירוקות ים. כמו תום, גם הוא היה נעים הליכות. לפחות למבוגרים.
רגשות לעג הגיעו אליה מכל כיוון.
היא אחזה בראשה, מנסה לעצור את הכאב.
ריילי, אמו של רוי, כיווצה את מצחה.
גלים של דאגה הגיעו אל ריף.
היא הכריחה את עצמה להיזדקף.
"אני... אני לא מרגישה טוב. אני יכולה ללכת ללמעלה?" שאלה בלחש.
ג׳וני וונסה החליפו מבטים. אכזבה, מעט עצב, ודאגה. התערובת הרגילה שמשהו כזה קורה.
אביה הנהן.
היא פינתה את צלחתה ועלתה למעלה.
היא פתחה שוב את הארון, מוציאה מכנסי ג'ינס שחורים וחולצת טריקו לבנה. תוך כדי החלפת הבגדים נדדו מחשבותיה של ריף אל האנשים שביקרו פה. לא, לא אנשים. אלפים.
היא הציצה בשעון שעל קיר חדרה. שמונה אפס אפס.
ואכן,באותה השניה גל רגשות הוטל בה. היא נשמה עמוק.
"כנסו." אמרה. הם קפצו על מיטתה.
"מה שהתחלנו להגיד, זה שאת אלפית." אמר דקס.
"דקס! אתה לא יכול להפיל עליה את המידע ככה!" אמרה סופי.
הוא גלגל עיניים. "ונער הזהב יכול?" רטן.
"רגע. אז אני אמורה לעזור לסנטה קלאוס?" אמרה ריף וגיכחה.
"אז אולי היא כן דומה לך, סופי." אמר פיץ.
ביאנה צחקה.
"אולי כדי שנסביר לך טוב יותר." אמרה סופי.
"האלפים חיים בערים אבודות. ערים שרק בזינוק אור אפשר להגיע אליהם." אמרה סופי.
"אוקיי נגיד שאני מאמינה לכם. אז אתם אומרים פה שההורים שלי, הם לא ההורים שלי?" שאלה ריף. ביאנה וסופי החליפו מבטים.
"אולי כדי שתשבי." אמרה סופי. ריף התיישבה.
"אני ואת... אחיות. שתינו חלק מאותו הפרויקט. פרויקט מונארלק. המונארלקים הם עפרוני הירח. הם משיטים את הביצים שלהם בים, ונותנים להם לשרוד בעצמם. לי ולך שיחקו בדי אן איי. לי העניקו טלפתיה עוצמתית. מוח בלתי חדיר. וזיכרון צילומי." אמרה סופי ועצרה את שטף דיבורה.
"אז.. אני מוטציה." היא אמרה.
"לא! גם אני אמרתי ככה בהתחלה. אבל אל תחשבי ככה." אמרה סופי.
"טוב אני אנסה. אבל מי שיחק לנו בדי אן איי?" שאלה ריף.
"קבוצה בשם הברבור השחור. את תכירי אותם בהמשך. בכל מקרה, את מקבלת את זה די יפה." אמרה ביאנה.
"כן, זה קשה להתווכח עם המציאות. גם לי יש זיכרון צילומי, ואני מרגישה רגשות מגיל חמש." אמרה ריף.
"אבל... אני לא יוכל ללכת לערים האבודות כל בוקר. יש לי פה חיים. ולפנימיית ספורט בניו יורק לא הסכימו לי ללכת, אז לשם?" אמרה ריף.
סופי נאנחה. "ריף, את בטח מבינה שההורים שלך הם לא ההורים שלך. הברבור השחור השתיל להם את העובר שלך, אבל תכנית את לא הבת שלהם. ו... את לא תוכלי לחיות עם בני האדם. את תצטרכי לעשות מה שאני עשיתי. לעבור לערים האבודות." אמרה סופי. עינייה של ריף נפקחו בבהלה וידייה תפסו את שמיכת מיטתה. מפרקי אצבעותיה הלבינו והחדר הסתובב סביבה. דמעות זלגו מעיניה.
"אני... זה..." סופי אחזה בידה.
"אני יודעת כמה זה קשה. האמיני לי. אני עשיתי את אותו הדבר בדיוק." אמרה סופי. ריף נגבה את דמעותיה.
"אוקיי. אבל איך תסבירו את זה לכל האנשים שמכירים אותי ולמשפחה שלי?" אמרה ריף.
"יש טלפתים שיכולים לנקות זכרונות. זאת אומרת למחוק אותם. אז.. הם ימחקו אותך מהזיכרון שלהם." אמר דקס.
ריף הנהנה.
"ישנה עוד דרך.. לגרום להם לחשוב שאת מתה. ככה הם יתגעגעו אליך כמו שאת אליהם." אמרה ביאנה. ריף ניענעה את ראשה. "אני לא רוצה לגרום להם כאב." אמרה. סופי הנהנה.
"תארזי את מה שאת רוצה לקחת איתך. אחרי זה נגיד לך איך תעברי את משפחתך." אמר פיץ.
ריף הנהנה ולקחה תיק. היא דחסה לתוכו את האייפד שלה, אוזניות, כמה בגדים אנושיים, שרשרת עם תליון לב שפותחים אותו יש תמונה של כל משפחתה.
"זהו, נראה לי." אמרה.
הם הנהנו. פיץ הושיט לה דסקית, והראה לך איך לסובב אותה כדי שיצא ממנה חומר הרדמה, למקרה חרום.
היא חרטה את מראה חדרה בזכרונה. את המיטה הלבנה שלה, עם המצעים הכסופים. את הספרים הפזורים בכל מקום. זה היה המקלט שלה. ועכשיו היא עוזבת אותו. היא נשמה עמוק, וירדה במדרגות, עינייה צורבות מדמעות.
תום, אמה ואביה ישבו בסלון ושתו תה.
שהיא ירדה למטה כולם הסתכלו עליה.
היא רצה אל אביה ואל אמה, מוחצת אותם בחיבוק, חוקקת בזכרונה את מראהם ואת ריחם.
"אני אוהבת אותכם." אמרה.
"גם אנחנו אוהבים אותך." אמרו וליטפו את גבה. היא התנתקה מהחיבוק ורצה אל תום, אחיה. היא חיבקה אותו, ולמרהנ הפלא הוא שיתף פעולה.
"אני אוהבת אותך, ואני מצטערת שרבנו." אמרה.
"גם אני, קטנטונת." הוא אמר. היא התנתקה ממנו והביטה על שלושתם. "אני באמת אוהבת אותכם, ואני אף פעם לא אוכל להודות לכם על כל מה שעשיתם בשבילי. אני אזכור אותכם לנצח, ותמיד תהיו חקוקים בליבי." היא אמרה הוציאה את הדסקית מכיסה. "אני מצטערת." היא סובבה את הדסקית ורצה אל מחוץ לבית, לא מסוגלת לעצור את הדמעות. סופי רצה אליה וחיבקה אותה.
" אני יודעת איך את מרגישה. מעכשיו זה ישתפר." אמרה. ריף התפרקה עליה. לבסוף היא הרימה את ראשה וניגבה את דמעותיה. במעורפל היא הבינה שסופי גוררת אותה בעדינות אל קרן אור. היא הסתובבה לאחור, מנסה לעצור את הדמעות. היא עצמה את עיניה וראתה בעיניי רוחה את הוריה ואת תום, מביטים בה באהבה. לאן שלא תלך, היא תהיה ריף אלמוג.