ילדי-הגדולים

פרק 6

נ.מ ג'ייסון
מה שפרסי אמר נראה הזוי. הסיכוי שיש לנו אחות אבודה הוא קטן מאוד. וגם אם כן, הסיכוי שהיא שרדה עד עכשיו הוא עוד יותר קטן.
בכל מקרה, כירון הורה לי ולתאליה ללכת לישון. לא הבנתי למה אבל גם ככה הייתי המום ועייף אז זרמתי.
אני ותאליה הלכנו לעבר ביתו זאוס ודיברנו תוך כדי.
"תגידי, את באמת חושבת שזה יכול להיות?"שאלתי.
תאליה הנהנה. "אני לא יודעת אם היא שרדה עד היום, אבל תחשוב על זה רגע. אני חלמתי על זיכרון איתה. היא אמרה שהחפצים חשובים למשפחה שלנו. יש מצב שאני לוקחת את זה רחוק מדי, אבל בהתחשב בחלום של פרסי ובתיאוריה של אנבת' כל זה מאוד הגיוני." אמרה תאליה.
את שאר הדרך הלכנו בשתיקה.

נ.מ תאליה
שהגענו לביתן ניסיתי לישון, אבל המחשבות לא נתנו לי.
עכשיו, שאני וג'ייסון דיברנו על זה נזכרתי בעוד משהו. תמיד היו קוראים לי ולג'ייסון שלושת המוסקטרים. אף פעם לא הבנתי למה זה שלושת אם אנחנו שתיים אבל זרמתי.
פעם אחת, שגם דודה של אמא שלנו הייתה ביומלדת שלי, היא שמעה את אמא קוראת לנו שלושת המוסקטרים. ואז היא אמרה 'או לפחות מה שנשאר מהם.'
אולי זה קשור. בסוף, מוחי המותש מהמחשבות נרדם.
חלמתי שאני ליד שער של בית יתומים. השער היה עשוי ברזל שחור, ועליו היה רשום בשפה לא מזוהה משהו, ומתחת לזה כתובת באנגלית. התאמצתי להבין מה רשום שם, ובסוף הבנתי. 'בית היתומים תל אביב.' תל אביב? מוזר. נכנסתי דרך השער והתקדמתי לעבר הכניסה לבניין. להפתעתי, היא הייתה פתוחה. נכנסתי לבניין ועליתי לקומה הראשונה. שום דבר. לקומה השנייה. עדיין כלום.
אבל בדיוק שבאתי לעלות לקומה הרביעית, הרגשתי אנרגיה קורנת מאחד החדרים. הלכתי לכיוון אותו החדר ובאמת על שלט החדר היה רשום אסטריד גרייס. נכנסתי אל החדר וראיתי נערה בעלת שיער שחור עד למותניים, עיניים כחולות מחשמלות, ובגדים שחורים פנקיסטים. הייתי בהלם היא נראתה בת גילי, והייתה בול כמוני. שסיימתי להתפלא מהדימיון המשפחתי, ראיתי את כל פרטי החדר. זה היה חדר קטן, אבל מדהים מה שמי שגר כאן, או יותר נכון אסטריד הצליחה לעשות. היא הצליחה לדחוס את כל כולה לחדר אחד. פוסטרים של תחרויות ריצה היו תלויים בכל מקום. בניגוד מוחלט, גם פוסטרים של שירה. על קיר אחד היה מדף שחור ועליו גביעים. גביע מקום ראשון בתחרות ריצה בית ספרית. גביע מקום ראשון בתחרות ריצה יישובית. גביע מקום ראשון בתחרות ריצה אזורית. מקום ראשון בתחרות ריצה ארצית. היה שם גם הרבה מדליות ריצה. מה שהיה מוזר, זה ששוב היה רשום משהו בשפה לא מזוהה ומתחת באנגלית. ליד המדף הזה, היה עוד מדף ועליו גביעים ומדליות לתחרויות שירה. הסתכלתי על כל החדר, בולעת את אסטריד. את אחותי. הסתכלתי על שאר החדר שהיה מעוצב בסגנון דומה. ואז, על קיר צבוע שחור, ראיתי את זה. היה שם ציור. בציור הופיעו שלושה ילדים. בן, בעל שיער בלונדיני, ושתי בנות בעלות שיער שחור. הדמיון המשפחתי בין הבן לבנות הסתכם בעיניים כחולות. אבל שתי הבנות... הם היו שתי טיפות מים. ידעתי מי זה הילדים האלו. אני, אסטריד וג'ייסון. אחים.
הכרחתי את עצמי לנתק את מבטי מהציור.
אסטריד ישבה ליד שולחן קטן ולבן ושירבטה מילים במחברת סגולה. היה רשום שם מילים באותה השפה הלא מזוהה. שמסיבה כלשהי, הבנתי אותה פתאום.
לא אצא לריצה בבוקר שוב. לא אצא לריצה בבוקר שוב. ככה מלא פעמים.
לא הבנתי מה כל כך נורא בזה, אבל הנחתי שהיא קיבלה עונש. "אני יציל אותך, אחותי" אמרתי בלחש, מודעת לזה שהיא לא שומעת אותי. היא הזדקפה והסתכלה ישר אליי. היא אמרה מילים באותה השפה המוזרה. הנדתי בראשי.
"אני לא מדברת את השפה הזאת." אמרתי באנגלית.
"מה? את לא מדברת עברית? מאיפה את? ולמה קראת לי 'אחותי'?" היא אמרה. הבטתי בעינייה הכחולות. ובאתי להכין אותה לסיפור הזוי. אלא שאז הרגשתי שהחלום נשמט מידיי.
"תקשיבי אסטריד גרייס." אמרתי. היא נראתה מופתעת למשמע שם משפחתה. "אני בעצם חולמת. אני לא פה." אסטריד גיחכה. "כן, בטח. ואני אלוקים." היא אמרה. "אלוקים? מהתרבות היהודית? טוב, לא משנה, בכל מקרה עד כמה שזה נשמע הזוי, זה נכון, ואני אחותך. אני יודעת שזה מוזר בטרוף. בכל מקרה, אני חייבת למצוא אותך, אסטריד. איפה את גרה?" אמרתי.
"תראי, את באמת ממש דומה לי. אני לא יודעת אם את אחותי או לא, ואם את חולמת או לא. בכל מקרה לא יזיק לי לתת לך את הכתובת שלי, כי אם את לא אחותי ואת לא חולמת,כנראה שאת גם ככה יודעת  למצוא אותי. אני גרה בישראל, בתל אביב, בית היתומים על שם רבין.(ה.כ אין בית יתומים כזה)" הנהנתי.
"ביי, אסטריד." אמרתי.
"חכי! איך קוראים לך?" היא אמרה.
"תאליה. תאליה גרייס." ובמילים אלו התפוגגתי.