Stay Away From Me // Larry

20

הארי

יכולתי לומר שלואי נדהם גם מכישורי כתיבת השירים שלי וגם מהקול שלי. זה היה קצת מוזר לשיר למישהו, מכיוון שהאנשים היחידים שבאמת נתתי להם לשמוע את קולי היו המורה שלי למוזיקה וסבתא שלי. הרשמתי גם אותם, סבתא שלי אמרה שהיא לא ידעה שאדם כזה קטן יכול להיות בעל קול כל כך גדול ויפה.

״הארי, למה אתה מפקפק בעצמך?״ לואי שאל פתאום. בכל הכנות, לא באמת חשבתי שאני מפקפק בעצמי. חשבתי שמה שאמרתי לעצמי זה האמת, אם בכלל, כל מה שזה עשה היה לגרום לי לעבוד קשה יותר כדי לשפר את עצמי.

״אני לא.״ עניתי, סוגר את היומן והחזרתי אותו לתיק. לא רציתי לשיר יותר וקיוותי שהוא יזהה זאת על ידי המחווה.

״אתה די כן, הארי. אתה אומר לעצמך שאתה נורא בדברים האלה כשאתה לגמרי מדהים.״ אמר לואי, והייתי קצת עצבני.

״זה בשביל המוטיבציה, לואי.״ עניתי, שומר על הקול שלי רגוע למרות שהיה לי את הדחף לצעוק. מסיבה כלשהי, זה היה די קל לכל אחד לעצבן אותי לאחרונה, ולואי עצבן אותי.

״הארי, לעשות את הדברים האלה לעצמך זה הכל חוץ ממוטיבציה.״ אמר לואי. קולו אוחז בטון הרחמים, ולא רציתי להסתכל לו בעיניים.

״אני בסדר. זה עבד עד עכשיו.״ אמרתי, עוצם את עיניי בחוזקה כדי למנוע מעצמי לצעוק. הידיים שלי רעדו, אם כי לא יכולתי לדעת אם זה מכעס או מהקור.

״הארי, אל תעשה את זה.״ אמר והניח יד על כתפי, שנרתעתי ממנו. הוא פלט נשימה של אוויר, מושך את ידו לאחור.

״אל תגיד לי מה לעשות, לואי.״ אמרתי, מושיט יד לתיק שלי למקרה שאצטרך לרוץ מהבית.

״זה לא בריא, הארי.״ לואי אמר, וזהו זה מה ששבר אותי.

״אני בסדר גמור, לואי!״ צעקתי, ולואי נרתע לאחור, תופס את עצמו על מיטתו עם ידיו. אני לא זוכר מתי שנינו קמנו, אבל כנראה שעשינו. העברתי יד בשערי, מתח מתמלא בתוכי. כעסתי, וביתו של לואי היה ממש קר, והבטן שלי כואבת, והראש שלי כואב, והרגליים שלי היו כואבות ומכוסות בחבורות, והייתי עייף, וכל מה שיכל להשתבש השתבש. הורדתי את ידי משערי, תפסתי את התיק והלכתי לכיוון דלת חדר השינה של לואי.

״הארי-״ לואי אמר, אוחז בזרועי, ומיד התרחקתי ממנו. שמתי את התיק שלי מעבר לכתפי, אומר דבר אחרון לפני שיצאתי מהחדר, ואז מבית שלו.

״תתרחק ממני.״
-
Stay Away From Me