כיתת הבוגרים
שיעור שני
אני משחק בעיפרון שלי, השיעור כבר החל ובקדמת הכיתה עומד המורה שלי, מר זאין מאליק.
אחד המורים היותר נחמדים בבית הספר, ואם כבר אז חשוב לציין שהוא גם נראה מעולה.
אם השיער השחור שלו שמעט פרוע, ועם העיניים החומות הממקודות שלו שיכול לגרום לכל אחד לאבד את עצמו.
טוב במיוחד לי, אבל אף אחד לא אמור לדעת על זה.
כי זה ממש כמו הידלקות מטומטמת על מורה חתיך בבית הספר, ואני סוג של נמשך לדברים מסוכנים ויפים, שילוב שאני לא יכול לעמוד בפניו, ולצערי אם אני אעשה משהו לא נכון, כנראה אני אגרום לשנינו לסבול ותאמינו לי אני ממש לא מעוניין בזה.
טוב, אף אחד לא, לפחות נראה לי כך.
וחוץ מזה אני גיי, מה שאומר שיש סיכוי נמוך מאוד שמשהו באמת יקרה.
נייל דוחק בי מרפק ואני מבין כי חלמתי- שוב, אני פשוט לא מצליח לשלוט בזה.
"ליאם, מה קורה איתך?" הוא שואל, מצמם את עיניו, אני רק מושך בכתפיי אך לא עונה לו.
כי בכנות, מה אני הולך לומר?
שאני חושב על הפאקיג מורה שלי? לא טוב!
הוא לבסוף מחליט לעזוב אותי לנפשי והוא חוזר לשרבט על המחברת שלו, חלקי מילים וציורים.
לנייל יש כישרון מיוחד לגרום לכל דבר להיראות נהדר והוא כל כך נחמד שהוא לא יכול להגיד לאף אחד לא.
זה הסיבה שלהסתובב איתו זה לפעמים חוויה מתישה, כן זה לרוב סוחט את כל הכוחות אבל נראה שלו יש אנרגיה בלתי נגמרת, ושאלוהים יעזור לי זה מתיש.
תודה לאל שיש את הארי שמשאר אותו תחת השגחה שלו, הוא אפילו לפעמים מסרב בשמו, כי אין סיכוי שהוא יעשה זאת.
"אתה יוצא איתנו לבר, נכון?" נייל שואל בשקט, ומעיף בי מבט.
אני מושך בכתפיי ומהנהן, לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות, נכון?
שהצלצול מכריז על תחילת הפסקה כולם נאנחים בהקלה, טוב כולם חוץ ממני.
*
מועדון.
שעת ערב מאוחרת.
אנו נכנסים למעודון המלא בריח של אלכהול וסיגריות, אורות צבועניים ואנשים רוקדים כל כך בצמידות עד שהבגדים נראים מיותרים עליהם.
אנחנו מזמנים אלכהול, משהו חזק להתחיל איתו את הלילה.
אבל אחרי חצי שעה 5 שוטים נוספים, אני מתחיל לחשוב שזה רעיון גרוע, כי הארי ונייל נעלמו כליל, ואני כמובן נשארתי לבדי.
אני לוקח שוט נוסף ומחליט למצוא משהו שיעסיק אותו, אך ככל הנראה אני לא צריך כי מצאו אותי.
בחור יושב לידי, עיניו ירוקות מזכירות את עיניו של הארי אך שיער שלו שחור וקצוץ, הוא לבוש בגופייה שחושפת את השרירים שלו והוא נראה טוב, אף אחד לא יכול להכחיש את זה.
אבל הוא לא זאין.
מה?
מאיפה זה הגיע?
אני מנער את ראשי וחוזר לכוס הקטנה שבידי.
"אני חושב שתוכל לקחת משהו פחות חזק, מה אתה אומר?" הוא מניד בראשו לעבר הכוס הריקה שלי, החיוך שלו ממש לא חברי ולגמרי פלרטטני.
אבל אני כאן, הוא נראה טוב, מה יש לי להפסיד?
את זאין.
אוקי, זהו זה כבר מתחיל להציק!
וכאילו יש באמת משהו בנינו, זה אסור לגמרי.
כן, אני מנהל כרגע מלחמה עם עצמי, יופי ליאם, ממש יופי!
אני מניד בראשי לעברו "מה אתה מציע?"
"משהו שישאר אותך פיקח" הוא אומר "כדי שתוכל לשלוט במעשים שלך" לדברים שלו יש בהחלט משמעות כפולה.
"משהו שאתה ממליץ?" אני רוכן אליו, לטון שלי יש גוון פלרטטני ומעט שיכור שנותן לו גוון אפל ואמיץ.
הוא קורא לברנית ולוקח ומזמין שני בירות, אני שותה מעט ומתחיל להרגיש כי הכול עולה לי, וכל מה שאני צריך כרגע זה להקיא.
הוא מניד את ראשו לעבר היציאה "רוצה לשאוף אוויר"
אני מניח שזה רעיון טוב, חוץ מזה הוא נראה אכפתי ודואג לפחות לפי הצעה הנדיבה שלו.
"בטח" אני אומר וקם על רגליי, ומיד תוקפת אותי סחרחורת.
אני תופס בחוזקה במושב הכיסא ומנסה להחזיר לעצמי את הפוקס.
"הכול בסדר?" הוא רוכן לעברי ואני מהנהן.
הוא פשוט לוקח את ידי בידו ומוביל אותי החוצה.
אני נשען על קיר הלבנים המוזיקה כאן הרבה יותר נמוכה ונחמדה לאוזן.
אני נאנח בהקלה ונותן לאוויר הקליל של הלילה לעטוף אותי.
ואז אני קולט את זה, הקרבה- יותר מידי קרוב.
אני פותח את עיני כדי לראות את הגבר הזה עומד מולי, הוא גבוה ממני והוא כל כך קרוב הוא אפילו מאיים, אני רוצה שיתרחק ממני.
אני מנסה לסגת את גופי פוגע בלבנים וכאב חד חולף בכל גופי מיד.
אני מניח את ידי על חזהו ומנסה להדוף אותי ממני, אך הוא רק מקרב את שפתיו לשפתיי אני מצחקק ומסיט את פניי לא נותן לו לנשק אותי.
האלכהול זורם בדמי אני לא מספיק חזק כדי להדוף אותו, למה הכנסתי את עצמי?
אני מביט בו נושך את שפתיי וחושב אך אני מתחמק ואז מה שנשאר לי זה השיטה הקלאסית- לבקש.
"תזוז ממני" אני אומר כמעט בנימוס.
אך הוא רק צוחק בתגובה צחוק גבוה ומאיים.
הוא סוגר את ידיו על הלסת שלי ואני מתכווץ בכאב כשהוא אומר "לא נראה לי, אתה יפה מידי כדי שאתן לך ללכת".
אך לפני שהוא מזפיק לעשות משהו, מישהו קורע אותו ממני ומטיח אותו על הקרקע "אתה שמעת אותו, הוא לא מעוניין!".
אני מכיר את הקול הזה!
אני מרים את עיני במהירות כדי להביט בו- זאין.
"נפצעת ליאם, אתה בסדר?" הוא שואל בדאגה ובוחן את פניי.
"אני..אממ...כן" אני משיב, לא בטוח ועדיין המום מכך הוא כאן.
"בוא ניקח אותך לבית" הוא אומר בחיוך.
ואני מתנהר מהביהה שלי בו, ומניד בראשי "לא, החברים שלי עדיין כאן".
"אני בטוח שהם יסתדדרו, שלח להם הודעה" הוא אומר.
אני לא יכול לסרב לו, לא שהוא כל כך קרוב.
ואני מחליט להסכים.
*
הרכב של זאין.
שעה מאוחרת מאוד בלילה.
ואז אני קולט, אני לא יכול לחזור ככה הביתה, לא שנוטף ממני ריח כל כך חזק של אלכהול ואני נראה כל כך זוועה.
"עצור" אני אומר, זאין מביט בי בהפתעה אך עוצר את הרכב.
אני ברכב של המורה שלי! שיש לי פאקיג קראש עליו, ברצינות עד כמה המצב יכול להידרדר?
פוקס, ליאם פוקס!
"אני לא יכול לחזור הביתה במצב הזה" אני אומר במבוכה "אתה יכול להחזיר אותי?" אני שואל.
זאין מניד בראשו "אין סיכויי, אני לא מחזיר אותך למקום הזוועתי הזה".
"אבל-" אני בא למחות והוא קוטע אותי "אם אתה לא מסוגל לחזור הביתה, תישאר אצלי, אין בעיה, אני לא מחזיר אותך לשם!".
מה? לא! זה לא יכול להיות! אני לא יכול להישאר אצלו, הוא פאקיג המורה שלי!
*
הבית של זאין.
כמה דקות אחרי.
לצערי להתווכח עם זאין נחל כישרון חרוץ, כך שאני כאן בבית שלנו, סליחה, שלו.
מה לעזאזל יש לי?
"תרגיש בבית" הוא אמר כשפתח את דלת הבית, אבל אין סיכוי אני בחיים לא ארגיש כאן בבית.
זה הבית של המורה שלי, לעזאזל.
הוא הלך למטבח, ואני מביט סביב בחשש, לא בטוח מה לעשות, נראה גם שאני מפוקח יותר.
הוא חזר לאחר כמה דקות בידו כוס מים שהוא הושיט לי וטפח על הספה לצידו "בוא שב".
התיישבתי לא בטוח איך להתנהג בסביבתו.
"אז אתה גיי?" הוא שאל כהתיישבתי הרגשתי איך לחיי בוערות ואני כמעט נחנק מהאוויר.
הוא רק צחק, אלוהים יש לו צחוק יפה כל כך.
די! גערתי בעצמי.
"זה בסדר" הוא הניף את ידו בביטול "גם אני".
מה?
שהעולם יעצור ברגע זה, אני לא מעוניין מהמשך, אני מרוצה מאוד ברגע זה!
"מה?" אני לא יכול לשלוט בהפתעה שבקולי.
הוא רוכן קרוב אליי "אני בטוח ששמעת היטב" הוא משיב קולו נמוך ועמוק.
אני בוהה בו, אבל בשיא הכנות, אני לא מסוגל להפסיק.
אני כל כך אצטער על זה בבוקר, אבל יש לי הזדמנות ואני לא הולך לפספס אותה, אבל אני לגמרי הולך להאשים את האלכהול מחר בבוקר.
"אני הולך לנשק אותך" אני מכריז באומץ.
זאין אפילו לא מופתע מעט, הוא רק מביט לעברי בשעשוע "אני לא זה שצריך ליזום?".
אוקי אני מופתע, מאוד מופתע אבל אני עונה בכל זאת.
"לא, אפשר להאשים אח"כ הורמנים ואלכהול וילד טיפש אחד" אני אומר ורוכן קרוב יותר.
הוא מניח את ידו על לחיי "לעולם אל תקרא לעצמך טיפש, אתה אחד האנשים החכמים שפגשתי!" העיניים שלו נוצצות ברגש שאני לא מזהה בדיוק.
ואז אני מנשק אותו, נשיקה עמתית שגורמת לכל גופי להתעורר לחיים, ולכל עורי לסמור כאילו אני במרכז של סופה אבל לא אכפת לי כל עוד הוא איתי כאן, אני מרגיש את גופו מתקשח כנגדי והוא מושך אותי אליו לוקח ממני כל מה שאני רוצה לתת ונותן לי כל מה שאני צריך.
זו נשיקה תבועתית ורכה שמלטה בשלל ניגודים שאני לא מסוגל אפילו להבין עד הסוף.
הוא מעביא את ידיו על מותני ומושך אותי קרוב יותר, ובלי שאני שם לב ידי כבר בשערו מרכינות אותו לעברי כדי שאני אוכל לקבל יותר ממנו.
ואז שאנו מתנתקים מתנשפים לגמרי, ואני זקוק ליותר מזה כי כל גופי בוער.
הוא מביט בי ואני רואה שהתשוקה שבי משקפת בעיניו.
הוא גם רוצה את זה! זה מצאותי! וזה יכול לקרות הלילה!
אני מושך את עצמי אליו, רוצה לנשק אותה באותה תשוקה בוערת אך הוא עוצר אותי.
הוא מביט בעיניי ואומר "אני באמת רוצה לנסות את זה, לנסות אותנו, אתה הולך לסיים ואני חושב שזה אפשרי, אתה רוצה לנסות את זה?"
אני לא מסוגל אלא להנהן.
