"תסגור את הווילון המזדיין" זאין צועק וקובר את פניו בכרית
"היי, קדימה אתה לא יכול לישון כל היום" הוא שומע את קולו המתוק של ליאם שמתחנן עליו
הוא מעיף בו מבט ורואה חיוך יפה עולה עליו פניו, הוא נושך את שפתיו וכל מה שזאין רוצה שישחר את השפה הזו, זאין פשוט לא היה מסוגל לסרב לו
"אוקי" הוא אומר בשקט קולו כמעט לא נשמע
אך ליאם שמע אותו כמובן
והוא קופץ עליו בחיוך "יש, קדימה קום כבר, יש לנו מלא לעשות"
"אוקי, בסדר, בסדר, רק תרד ממני" הוא אומר בכניעה
וליאם ממהר לעשות כבקשתו
"לאן אנחנו הולכים?" זאין שואל
"סוד" ליאם מחייך עליו חיוך זומם והולך מחוץ לחדר
"בריצנות?" זאין צועק אחריו בתסכול.
"אז לאן אנחנו הולכים?" זאין שואל שהוא יורד מהחדר שלו לעבר הסלון
ליאם פשוט מחייך "אתה תאהב את זה" הוא תופס בידו של זאין ומושך אותו אחריו
הוא מרגיש זרמים חמים שנמשכים מהנקודה שבה ליאם מחזיק בידו ונמשכים לאורך ידו
יש לו משהו לילד הזה, אבל האם אי פעם הוא יכול להודות בפניו על כך?
כנראה שלא, לעולם לא
הנסיעה נמשכה כרבע שעה והם נעצרו מול מקום מבודד ומיוער
"הבאת אותי ליער?" זאין הביט בליאם בכעס
הוא לא נבהל אלא רק צחקק "ממש לא, אפילו לא יצאנו מהרכב, אתה צריך להפסיק להסיק מסקנות, סתם כך!"
הוא פתח את הרכב וחיכה לזאין שיצא
"אלוהים, מה הבעיה להגיד לי לאן אנחנו הולכים?" זאין ביקש
ליאם פשוט הניד את ראשו בשעשוע ואמר "זה הפתעה, ואני לא הולך לספר לך"
"אני לא אוהב הפתעות" זאין אמר בשקט מקווה שליאם לא ישמע כי הוא לא רצה לפגוע בו.
ליאם צעד בראש שזאין אחריו בעיקר מתלוננן
הם צעדו לאורך כמה דקות וזאין פשוט התייאש והתיישב על הדשא "אני נשאר כאן" הוא הכריז
וליאם צחק והתיישב מולו ואז אמר "בבקשה, אני באמת רוצה להראות לך משהו" עיניו התחננו בשקט והוא נשך מעט את שפתו
זאין לא יכל לעמוד נגד המבט הזה של ליאם
"אוקי, תן לי כמה דקות" הוא נאנח
"כן" ליאם פשוט חיבק את זאין
זאין הרגיש איך כל גופו מצתמרר למגעו של ליאם, הוא היה כל כך מופתע שהוא פשט ישב שם ללא תזוזה
שהוא התרפה מעט ורצה להחזיר לליאם חיבוק, ליאם כבר הרפה ממנו.
זאין הצטער על ה הוא רצה את ידיו סביבו שוב, הוא רצה לחבק אותו הוא רצה לסבך את עצבעיתיו בשערו והוא רצה להחזיק אותו ידיים ובעיקר לנשק אותו
אבל זה לא יקרה, לא באמת.
ליאם גרר אותו שוב לאורכו של רכס של הר וזאין התייאש יותר מידי פעמים
אבל ליאם הצליח בסוף לקחת אותו למעלה
ואז בסוף הם הגיעו וזאין הבין למה הוא רצה להביא אותו לכאן
המקום היה מדהים
לקוח מאגדה
לא מציאותי
אך הוא עמד מולו כרגע
הוא ראה את המפל נופל מגובה, את רשרוש המים, את הנפילות שלהם על הקעקע ואת הזרימה, הירוק מסביב היה פשוט מקסים
העצים הסתבכו זה בזה, הריח של המים ושל הדשא הרענן היו מדהמים
הם יצרו אווירה מדהימה ורגועה
"אתה צודק, אני אוהב את זה" הוא פנה לליאם בחיוך
"האמת היא" ליאם התחיל לומר בחשש "יש לי כוונה שהבאתי אותך לכאן"
זאין הביט בו בלבול
"בוא נשב" הוא ביקש והתיישב הוא על המצוק שעליו הם עמדו
זאין לא הבין את כוונתו אך עשה כמו שהתבקש
הוא התיישב על הקעקע
וליאם שיחק באצבעתיו בחוסר ביטחון ונשך את השפה שלו
"תפסיק את זה" זאין פלט בלי שהוא שם לב
ואז עיניו התרחבו בהפתעה שהוא הבין מה שהוא אמר
ליאם נבהל "את מה?"
"לנשוך את השפה שלך" זאין לחש
"או" הוא אמר ושיחרר את השפה שלו
"אז אתה מתכוון לומר לי מה רצית?" זאין שינה את הנושא
"אהה, כן" הוא לחש
זאין הרים גבה "אז?"
"זה קשה" ליאם לחש ולקח נשימה עמוקה
"אני מקווה שתוכל להבין אותי כי אני באמת מסוגל לשמור את זה יותר, אני מחבב אותך יותר מידיד, אני באמת לא יודע איך זה קרה, ואני מצטער אם זה פוגע בך או משהו, אבל אני באמת לא יכול יותר לשאת את זה"
זאין לא יכל לדבר, הוא פשוט היה המום מכדי לדבר הוא מצמץ בעיניו מספר פעמים
"אני פשוט.." קולו של ליאם נשבר "פשוט אל תעזוב אותי" הוא לחש בשקט
זאין לא יכל לעשות דבר חוץ מאשר לעשות את הדבר היחיד הגיוני באותו רגע
הוא מטיח את שפתיו על שפתיו על ליאם בנשיקה רעבתנית ודורשת שלא משיארה שום ספק של רגשתיו.
