איילת התבוננה לאחור אל עבר הבית הנשרף, המקום אשר הכיל את סיפור חייהם. היא הניחה את ידה על בטנה הנפוחה ופרצה בבכי. היא רצתה שהתינוק יראה את הבית הייחודי הזה. עפרי יצא ברגע האחרון מהבית הבוער אוחז בידו מחברת סגולה קטנה אשר היה כתוב עליה ׳שירים דיכאוניים׳ עיניה של איילת התרחבו בבהלה אך פניו נראו שלווים בלהפתיע. ״למה אתה לא כועס?״ הוא ניגש אליה והניח את ידו הפנויה על כתפה ברכות. ״ידעתי על המחברת הזאת כבר די הרבה זמן. אני נהגתי לקרוא בה את השירים שלך אחרי שהיית נרדמת.״ איילת עיקמה את פניה ״את בסדר סנופ?״ איילת הנהנה. עפרי כרע ברך לפני איילת ״שלום יצור קטן, אתה יכול להפסיק לעמלל את סנופי שלנו?״ איילת ציחקקה בצער ומשכה אותו לעמידה. ״אתה פשוט דורש סטירה ונשיקה על הלחי...״ הוא צחקק ומשך אותה אליו.
