רופלי עולם מקביל- הרשמה שלישית

יזכור

אני יושבת וחושבת.
חושבת על היום שעבר, השנתיים האחרונות, נזכרת ביום הזיכרון הראשון בלעדיו.
יום הזיכרון הראשון עם משמעות בשבילי, אם מישהו שאני מכירה, קשורה אליו, מישהו שלי.
אני יושבת באולם, מסביבי עוד מאות אנשים, הטקס מתחיל, יזכור, מדבקות עם פרח אדום ורקע שמיים נמצאות על כל אחד.
הדמעות יורדות, אבא, אמא מדברים, כל אחד מספר, עוד מישהי אומר דבר על הנופלים.
מזכירים את ארבעתם.
כן זה כבר ארבע לא שלושה, לא שלושה ארבע.
עוד שנה עברה, עוד טקס, פעם נוספת כולם עם מדבקות של פרחים אדומים ושמים, מדברים, מזכירים את הנופלים, בכי, עצב, אני מאמין, התקווה, תם הטקס, אבל השנה אין נופל חדש.
הם אולי שלוש ולא ארבע, שלוש ולא ארבע אבל הם גם ארבע ולא חמש, ארבע ולא חמש לפחות לא חמש.
זה משהו קטן על איפה שאני גרה.

ביום הזיכרון אני זוכרים את אלה שמתו בקרבות, שאינם ובזכותם אנחנו כאן בארצנו.
אבל אנחנו גם צריכים להודות לאלה שאולי רוחם איתם אבל לא נפשם, נפשם עדיין בשדות הדם והיזע.
בין הדם והגופות,
בין הטנקים והיריות.
הין גולני והסיירות.
בין צחנים, גבעתי והשיריון.
להם אנחנו צריכים להודות.
ואנו גם זוכרים את אלה שבגלל שטרור אינם, גם לא איתנו, נזכור אותם יחד.

משפט יפה ששמעתי:
היום אנחנו בוכים בגללם,
מחר אנחנו חוגגים בזכותם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ןנפגעים פעולות האיבה תשפ"א