אותו סופשבוע שבועיים מאוחר יותר, זה שבו יוני יצא שוב הביתה, היה סוף השבוע האחרון לפני השנה האחרונה שלי בבית הספר. במהלך הימים שקדמו לו, יוני שלח לי הודעות שמטרתן הייתה לשכנע אותי לצאת איתו לאן שהוא. כמובן שאני התנגדתי בתוקף, שהרי לא רציתי לערב רגשות בסידור בינינו, והמצב הנוכחי, בו מהות הקשר שלנו הייתה מינית, היה מספיק טוב בשבילי.
אחרי הקשר הקודם שלי, משהו בי השתנה. נותרתי פגועה וחלשה, והפכתי מהילדה התמימה והנאיבית שמאמינה באהבה, לבחורה חשדנית שמקיפה את עצמה בחומות הגנה כדי לא להיפגע שוב. אבל יוני היה עקשן.
זה התחיל מ"נו, כבר חשבת לאן בא לך לצאת בסופ"ש?", המשיך ל"את סתם מתחמקת, את יודעת שאני לא אעזוב את זה", עבר דרך "תפסיקי להיות עקשנית, לא הצעתי לך נישואים, רק יציאה", ולבסוף הוא קבע, "בסדר, שאלתי רק מתוך נימוס. אם לא תחליטי אני אחליט בשבילך".
השיחה הזו נמרחה והתפרשה על גבי שלושה ימים, כל פעם בערך עשר דקות ומשהו כמו חמש הודעות בסביבות השעה עשר וחצי בלילה, בשעת הט"ש של יוני. בערב יום שבת כבר נמאס לו.
"אני מקווה בשבילך שהתקשרת בשביל 'סקס-טוק' ולא בשביל מה שאני חושבת." זעפתי כשעניתי לשיחת הווידאו מיוני, ופרצופו היפה מילא את מסך הטלפון שלי, מחויך. "את ממש מעצבנת." השיב בטון קולו הנמוך, רגוע.
"אני ממש מצטערת שאני לא קופצת להיענות לכל בקשה של הוד מלכותו." הגבתי בדרמטיות ויוני צחק בשקט. את ראשו המגולח הסתיר הכובע השחור שהיה מחובר לסווטשרט שלבש, אוזניות היו תחובות לאוזניו ומאחוריו האירה מנורת רחוב גבוהה. אני השענתי את הטלפון על הקיר, ממש בקצה השולחן בחדר שלי בזמן שהתזתי בושם על גופי ואז נמתחתי מעט כדי לראות את עצמי במראה ולמרוח מסקרה, ונעלמתי מעט מהפריים של יוני.
"מה זה, לאן את מתארגנת?" הוא שאל. "למסיבה." השבתי קצרות וסידרתי את הסטרפלס השחור שלבשתי כדי למנוע מהשד שלי לקפוץ בפתאומיות מבעד לחולצה ולהפתיע את יוני.
"וואלה יופי, אני נטחן פה בשבתות ובשמירות כשאת יוצאת למסיבה, ברור שלא יפריע לך להישאר בבית." אני נאנחתי כשהמשכתי למרוח מסקרה על ריסיי, "נו, מה הפואנטה שלך?" דחקתי. "אולי לא לחוץ לך לצאת, אבל אני יוצא מפה פעם בשבועיים ולא בא לי להזדיין ואז להישאר בבית."
"להזכירך, אתה גרמת לי להישאר לישון אצלך בבית בפעמים האלה, וחוץ מזה, אם אתה רוצה אפשר גם להזדיין באוטו וכל אחד יחזור הביתה." עניתי בחצי סרקזם, חצי אמת, והוא רק גיחך בייאוש.
סיימתי למרוח מסקרה, וחזרתי להביט בו דרך המסך. "אתה רוצה לצאת, צא. אין לך חברים? מה אתה צריך אותי?" ושוב זזתי כדי למרוח אודם מול המראה. "נו, זה לא אותו דבר. את סתם עושה מזה עניין," ובסופו של דבר, נכנעתי. שבתי להביט בו. "תקשיב, עכשיו ברצינות. כבר אמרתי לך את זה, היה לי חבר במשך שנתיים ואני לא רוצה את זה. זה פשוט לא מתאים עכשיו,"
YOU ARE READING
אחרי יונתן
Romance- סיפור גמור - ליבי הררי אמנם רק בת שבע-עשרה, אבל היא כבר מזמן לא ילדה. ליבי כבר למדה דבר או שניים, נכוותה מאהבה ולמדה איך להגן על עצמה, היא יודעת לעמוד על שלה, ויותר מכל, ליבי כבר יודעת מה היא רוצה. כשליבי פוגשת את יונתן, היא יודעת טוב מאוד שכל מה...
