יוני ואני היינו זוג באופן רשמי במשך שישה חודשים, והיינו מאוהבים מעל כל הראש. הכל הלך חלק בינינו, כי גם כשהמזג החם שלי גרם לי להתעצבן במהירות, יוני תמיד נותר שלו ולא התרגש יותר מדי, וכמובן שגם ידע איך להרגיע אותי.
דבר נוסף שתרם ליחסים בינינו היה העובדה שהתראינו רק פעם בשבועיים ולפעמים פעם בשלושה, כך שלא היו לנו יותר מדי הזדמנויות לוויכוחים, וזה רק גרם לנו להתגעגע ולצפות יותר למפגש בינינו.
יוני כבר סיים את הטירונות שלו, זו שארכה שבעה חודשים, והגיע לשלב הלחימה המתקדם בהכשרה. במשך חודשים הוא כבר יצא הביתה עם נשק, ואני צפיתי בשקיקה בילד המתוק שלי הופך להיות לוחם.
הסיוטים שלו המשיכו להגיע אך בתדירות נמוכה הרבה יותר, ורוב הזמן הוא הצליח לישון די טוב מבלי לחלום.
היחסים בינינו היו טובים ויציבים במשך שישה חודשים והכל היה סטנדרטי לחלוטין. עד שזה כבר לא היה כך.
בבוקר יום שני, השישה-עשר במרץ, חיכו לי בטלפון שתי הודעות לא-צפויות.
דור: היי לובה
דור: מה קורה?
הלב שלי דפק במהירות, ספק מלחץ ספק מעצבים, ולמקרה שתהיתי אם הוא התכוון לשלוח את זה אליי, הוא השתמש בכינוי בו היה קורא לי והלחיים שלי התחממו מכעס.
מי הוא חושב שהוא? שואל אותי מה קורה כאילו כלום לא השתנה. מה עבר בראש החולני שלו הפעם, כשהוא החליט לשלוח לי הודעה רנדומלית ביום בהיר אחד?
אבל אז קלטתי, זה לא היה סתם יום. השישה-עשר במרץ היה יום השנה שלנו. היינו אמורים לחגוג שלוש שנים באותו יום, אילו עדיין היינו יחד. ההבנה הזו רק הכעיסה אותי יותר. איזה מן משחק מעוות הוא משחק? המוח החולני שלו חייב למצוא דרכים להתעסק איתי ולגרום לי להרגיש לא-יודעת-מה רק בשביל השעשוע שלו?
ברור שהתשובה היא לא. לתת לו כל כך הרבה קרדיט יהיה דבר מטופש לעשות, שהרי הוא מעולם לא היה כל כך מתוחכם. כנראה שהיה פשוט משועמם, או אולי ממש טיפש.
דחקתי את המחשבה על כך בחלק האחורי של ראשי ולא הנחתי לה להטריד אותי עד הערב, כשדיברתי עם יוני.
"יפה שלי מה הולך?" הקול המחוספס שאני אוהבת ענה לי מעבר לקו וברגע אחד לבי התרכך. "בסדר. התגעגעתי אליך," הרגשתי צורך לומר זאת, למרות שבדרך כלל לא הייתי רגשנית במיוחד. "גם אני אלייך, נשמה שלי. רק עוד ארבעה ימים. למה לא התקשרת בווידאו?"
"אה, אל תשאל, יצא לי חצ'קון ענק במצח. זה נראה כמו עין שלישית." שיקרתי. חשבתי שיהיה יותר קל לדבר על העניין עם דור מבלי לראות אחד את השנייה. יוני צחק. "אני חושב שאני אוכל להתמודד עם זה."
YOU ARE READING
אחרי יונתן
Roman d'amour- סיפור גמור - ליבי הררי אמנם רק בת שבע-עשרה, אבל היא כבר מזמן לא ילדה. ליבי כבר למדה דבר או שניים, נכוותה מאהבה ולמדה איך להגן על עצמה, היא יודעת לעמוד על שלה, ויותר מכל, ליבי כבר יודעת מה היא רוצה. כשליבי פוגשת את יונתן, היא יודעת טוב מאוד שכל מה...
