הנוסחה המושלמת

פרק 1

היא יושבת ליד השירותים.
רגליה הקרות כנגד הרצפה הקרה שלחו צמרמורת לגופה שערה מוחזק בין אצבעותיה הצרות ביד אחת, ואצבעות ידה השניה נימצאות בין החך ללשונה אצבעותיה דוחפות את לשונה מטה ובכך גורמות לנוזלים קיבתה לצאת בכח מגרונה.
לחייה החלו להרטב, ראייתה הטשטשה וגרונה החל לכאוב ממאמצה ומהדמעות שהחזיקה.
אחרי זמן לא קצר היא קמה על רגליה, הורידה את המים שבאסלה ושאפה אוויר, אחר כך היא הוציאה את בקבוק המים מתיקה ושפכה את תכולתו אל פיה וירקה אותם לאסלה, מנקה את פיה ומורידה את המים שוב.
מתיקה היא הוציאה בושם וריססה על עצמה, וגם כמה ריסוסים לאוויר בתקווה שהריח יעלם.
היא הרימה את תיקה מוכנה ללכת לביתה.
זאת הייתה שגרתה של נופר בת ה-17 כל יום לאחר סיום הלימודים.
והנה הגיע לו עוד יום רגיל נשמע הצלצול המושיע אשר מבשר על סיום השיעור האחרון.
חבריה לכיתה אספו את חפציהם במהירות בזמן שהיא לקחה את הזמן לאסוף את דבריה.
"נופר" המורה קראה בשמה, דבר שהקפיץ אותה ממקומה למרות שידעה שהיותה תלמידה מצטיינת.
"כן?" השיבה.
"גשי אלי בבקשה, אני צריכה לדבר איתך".
היא פנתה חזרה למרכז הכיתה איפה שהיה השולחן של המורה והתיישבה על הכסא מולה.
"בתקופה האחרונה" התחילה המורה "הרבה ילדים טענו כי הם ראו אותך נכנסת ויוצאת מהשירותים נסערת מהרגיל, בנוסף לזה מישהי מהכיתה אמרה שכשנכנסת היא שמעה קולות של בכי והקאה.
אנחנו שביררנו את העניין במשך השבועיים האחרונים הבנו מאימך שאת בקושי אוכלת כי את טוענת שאכלת בבית ספר, והיא אמרה גם שהתחלת להתאמן פעמיים ביום."
צבע פניה של נופר התחוור למשמע הדברים ששמעה "אבל אני לא עושה כלום" היא התנגדה ישר וניסתה לזכות את שמה,
אך היא קבלה הרמת יד אשר קטעה אותה מלהמשיך לדבר.
"אנחנו רק רוצים לבדוק את זה."
"אמא שלך קבעה לך תור לבדיקת דם שמתקיימת היום היא כבר תדבר איתך על זה.."
"אני מקווה שאת באמת לא מזיקה לעצמך" המורה אמרה תוך כדי שאספה את דבריה מהשולחן שמה יד על כתפה כמין סמל נחמה ונתנה בה מבט אחרון לפני שהיא יצאה מהכיתה.
נופר לא הלכה לשירותים באותו יום ומחשבות רצו בראשה בדרכה לשער אך צילצול טלפון קטע את מחשבותיה על ההצג היה רשום "אמא" עם לב בצבע כתום אשר היה הצבע האהוב ביותר על נופר.
היא היססה לפני שענתה ובקול חושש נפלטה מפיה לחישה "הלו",
"היי נופר, איך היה בבית ספר? איפה את?" קולה של אמא נשמע צלול אך למרות זאת שמעו את החשש שבקולה.
"בסדר, אני בדרך" היא ענתה "המורה כבר עדכנה אותי" היא המשיכה כאשר שמעה את אמה באה להגיד "קבענו לך תור ל.."
"אוקיי" אמה אמרה בהבנה ונתקה את השיחה שאף פעם לא לקחה יותר משתי דקות .
כשהגיעה הביתה אמה כבר הייתה מאורגנת ליציאה.
היא הניחה את התיק החליפה בגדים לשמלה בצבע סגול לילך והלכה עם אמה לכיוון האוטו.
שניה לפני שהן נכנסו לאחות אמה של נופר החזיקה לה את היד והסתקלה לה בעיניים מודאגות "אני מקווה שהכל בסדר" היא לחשה
"הכל בסדר" נופר השיבה לה ובאותו רגע היא לא ידעה אם היא מנסה להרגיע את אמה או את עצמה.
הן נכנסו לחדר גדול ולבן על הקירות היו תלויות תמונות מלאות חיים אשר הזכירו לנופר מוזאון אחד מתוך אלפי מוזיאונים אשר בקרה בהם בילדותה בעקבות אהבתה הגדולה לנושאי האומנות והמדע.
בצד החדר ישבה האחות שחלוק לבן קשור למותניה הכסא שלה היה ליד מדף אשר היה מונח עליו ששה בקבוקים קטנים ומזרק.
"שלום, שמי יסמין" האחות ברכה אותה "נופר" היא השיבה לה מציגה את עצמה.
נופר חייכה תוך כדי שהתיישבה על הכסא אשר נמצא לידה, היא הזיזה את ראשה כדי לא לראות את המחט, וכעבור זמן קצר שמעה את קולה של יסמין מכריז את המילה שחיכתה לשמוע.
"סיימנו".
"התוצאות יגיעו אליכן היום בערב" האחות חייכה אליהן ואמרה רגע לפני שעזבו את החדר.