Need A Hug (Hebrew)

מוקדם מדי בבוקר

היייושש אנשים מקסימים שקוראים את הסיפור שלי, 

אני באמת נהנית לקרוא את התגובות ואשמח לעוד, 

אוהבת מלא ומאחלת לכולם שבוע קסום

<33333333333

נקודת המבט של ליאם:

עמדתי במטבח של נייל ועירבבתי את הקפה השחור שלי. לעזאזל עם השעה הנוראית הזאת ולעזאזל עם בעיות השינה שלי ולעזאזל עם הזיכרון הגרוע שלי שגרם לי לשכוח את כדורי השינה שלי. אם הבנים היו יודעים שאני צריך כדורי שינה הם בטח היו מתחרפנים. זאין היה מסתכל עליי במבט המודאג שלו, לואי והארי בטח היו צוחקים עליי ועל כמה שזה זקן מצידי ונייל כנראה היה נלחץ ומתפרק. כמו עם היילי. האמת שעם מה שקורה עם היילי עכשיו הדבר האחרון שהוא צריך זה עוד אדם קרוב עם פאק נפשי מנטלי מה שזה לא יהיה. מעניין איך היילי מרגישה. היא כל כך השתנתה מהפעם האחרונה שראיתי אותה. זה היה בגמר של האקס פאקטור, היא באה עם אבא שלה למאחורי הקלעים ואיחלה לנו בהצלחה. אני מחייך כמו דביל כשאני נזכר כמה קטנה הייתה. נמוכה כזאת, עם תווי פנים עדינים ועיניים חומות בורקות, וחיוך ענק, מהסוג המדבק. הלחיים שלה היו סמוקות והיא נראתה נרגשת כל כך.
אבל אתמול.. אתמול היא נראתה כמו רוח. חיוורת ועייפה ומודאת. ועדיין, בשנייה שהיא פתחה את הדלת זהיתי אותה. היא נראתה כל כך שברירית וחלשה ולעזאזל, אני לא יודע אפילו למה, כל כך רציתי לחבק אותה חזק, שלא תקרוס.
אבל אסור לי לחשוב דברים כאלה. אפילו ממש לא. נייל יהרוג אותי.
והיא גם חולת נפש, תת המודע שלי אומר פתאום. וזה נכון, היא בדיוק כמוני, חולה. שום דבר טוב לא ייצא מקשר כזה.
׳כן׳ אני מחליט בראשי, ׳אנחנו לא יכולים להתקרב׳.
״בוקר טוב..?״ אני שומע קול די גבוה קצת צרוד מאחוריי, ומסתובב לגלות שהיילי עומדת בכניסה למטבח, לבושה בטרנינג אפור, שיערה אסוף בצמה מבולגנת, ועינייה מוקפות בעיגולים כהים של עייפות נוראית.
״היילי״ אני אומר בהפתעה, צופה בה נכנסת אל המטבח ולוקחת ספל מהארון שמעל הכיור. ״מה את עושה כאן?״

״מכינה שוקו״ היא ממלמלת בעייפות, בולעת פיהוק.
״כל כך מוקדם בבוקר?״ אני שואל ומרים גבה.
״לילה קשה..״ היא לא מרימה את המבט מהספל הצהוב שבחרה, מעמידה פנים שהיא מרוכזת בבחישת שוקולית וחלב.
״גברת מסתורין״ אני מגחך.
״ומה אתה עושה כאן בשעה היפה הזאת של היום ליאם? מה הסיפור שלך?״ היא תוקפת חזרה.
״לילה קשה..״ אני משיב, מתיישב עם הקפה שלי ליד השולחן הקטן של המטבח.
היילי מתיישבת לידי, ואנחנו שותקים ולוגמים כל אחד את המשקה שלו, חושבים.
״20 שאלות״ אני אומר, מפתיע את עצמי ואת היילי.
״שיהיה..״ היא מחייכת חצי חיוך, ״אני מתחילה״.
״לכי על זה״ אני אומר לה.
״ממתי אתה במטבח?״ היא שואלת.
״וואו, משחקת עדין״ אני צוחק ״ 4:13״.
היא מהנהנת לעצמה.
״תורי״ אני אומר, ״מה הצבע האהוב עלייך?״
היילי הניחה את הספל על השולחן ובהתה בי בהשתוממות.
״מתגעגע לכיתה ג׳?״ היא הרימה גבה.
״אוקיי, ממש ניסיתי להיות נחמד כאן גברת ביקורת, אבל איך שאת רוצה- למה את נמצאת במטבח הזה בשעה 4:36 בבוקר?״ אני אומר.
היילי לא ממהרת לענות. היא מרימה חזרה את ספל השוקו ולוגמת ממנו לגימה ממושכת.
״סיוטים״ היא עונה לבסוף בקצרה, פנייה חסרי הבעה. כמעט.
היא אמנם כמעט לא מסגירה רגש, אבל משהו בעיניים שלה שבור ממש.

״סיוטים?״ אני שואל ״איזה-״
״היי, אתה חורג מהתור שלך, חתיכת פושטק״ היא קוטעת אותי. ״תורי״.

״אז מה הפך את הלילה שלך לקשה?״ היא שואלת ״למה אתה כאן כל כך מוקדם?״
״מישהי מאוד מקורית הבוקר״ אני עוקץ אותה.
״תפסיק להיות ציני ותענה״ היא משיבה.
״הוגן. סתם.. יש לי בעיות שינה בזמן האחרון ושכחתי את הכדורים שלי״ אני ממלמל, מנסה לגרום לזה להישמע זניח ושלא ממש אכפת לי מזה. ההבעה המרחמת שהופיעה להיילי על הפרצוף הראתה לי שנכשלתי נחרצות.

״אני מצטערת״ היא לוחשת.
״ואני מצטער על הסיוטים״ אני עונה בשקט.
״שני דפוקים, הא?״ היא מחייכת חיוך מריר.
״כן, לגמרי..״ אני מסכים בגיחוך.
שנינו יושבים ושותקים, מהרהרים על המצב הדי עגום שבו אנחנו נמצאים, וכמה שזה אולי קצת מצחיק.
״היי, זה בכלל תורי״ אני נזכר. ״אמרת.. אמרת שיש לך סיוטים״ אני אומר, קצת מהסס כי אני יודע שאולי השאלה הזאת קצת חטטנית מדי ואולי אני מותח את הגבול יותר ממה שאני אמור.
״כן..״ היא מסמנת לי להמשיך, לא לגמרי מבינה לאיפה אני חותר.
״מה קורה בהם? כאילו, מה.. הם… אה..״ אני מנסה לנסח את הרצון שלי לדעת כמה שיותר, ולא לגמרי מצליח. אני מניח שאני פשוט רוצה שהיא תספר לי. אני מרגיש שאם היא תדבר על זה יותר אני אוכל לעזור לה.

אחרי שתיקה מהוססת היא עונה לבסוף, קולה חלש, ״המון קולות מכל מיני כיוונים, צללים מוזרים״ היא מתחילה לרעוד.
בלי לגמרי לשים לב אני מניח את היד שלי בעדינות על הכתף שלה.

״למה הכוונה?״ אני דוחק בה ברכות להמשיך.

״זה מרגיש כאילו אתה טובע בתוך ים של חושך ומלמולים, אין לך דרך מילוט, אין לאן ללכת, וזה נהיה יותר גרוע מפעם לפעם״.

אני מביט בה, היד עדיין על הכתף, מלטף בעדינות.

״גם תמיד יש שם מוות״ היא מוסיפה בשקט, כמעט בלי קול.
אני לא יכול להחזיק את עצמי יותר. הזרועות שלי מקיפות אותה מעצמן ואני עוטף אותה בעדינות בחיבוק, מרגיש אותה רועדת קלות, אולי מבכי.
אני מלטף את השיער שלה באיטיות, מנסה איכשהו להעביר אליה קצת מהתמיכה שאני רוצה לתת לה.
אנחנו מתנתקים. ״היילי״ אני לוחש ״אני מצטער כל כך״.

היא מרימה אלי את מבטה, עינייה אדומות מדמעות, היא נראית כל כך עדינה ושבירה.
״טוב, בוא נעזוב את זה״ היא מגחכת ״זה באמת לא כזה מעניין בכלל״.
אני מחייך ״די משעמם אפילו״ מפהק בהגזמה.
״היי! עד כאן טמבל! אף אחד לא מעליב את הסכיזופרניה שלי!״ היא צוחקת.
״זה נשמע כמו חיית מחמד.. ממש מוזרה ואקזוטית..״ אני לועג.
״טמבל!״ היא נותנת לי אגרוף חלש בכתף.
היד שלה מטפסת מהכתף לעורף שלי, מונחת שם בעדינות.

היא מביטה עמוק לתוך עיניי. אני מביט על שפתיה, על כמה שהן ורודות ורכות, ומתקרב אליה לאט.
השפתיים שלנו נפגשות תוך שני שניות אחדות. המגע של שפתיה כל כך עדין ומתוק.

היא מעבירה את ידיה למאחורי צווארי, ומגעה על עורי החשוף מעביר בי צמרמורת. אני אוהב אותה.