נ.מ- היזשי ימאדה
פתחתי את הדלת, קול תלמידים מלחששים כמעט חרש אותי "שלום, כולם.." אני אומר, והם מסתכלים עליי. המילים האלה כאבו להם, ואני יודע את זה כי ביום הזה, בשעה הזאת, איזאווה אמור ללמד.
"בגלל כל האירועים לאחרונה.. הבית ספר נותן לכם חופשה של שבוע להתאבל" אני אומר. חלק מהתלמידים מרכינים את ראשם. כמובן שלתת שבוע להתאבל על המורה שלך, זה מגוחח, אבל לצערם זה מה שהמועצת גיבורים מרשה. באופן אירוני זה רק עוזר לי
"אתם משוחררים" אני מסתכל עליהם, ולא יכל שלא לראות את העבר נטוע בהם, ואת עיניהם שמלאות עד כאב בחיים.
הם הולכים בשקט החוצה, לארגן את התיקים שלהם חזרה הביתה. המוות ניפץ אותם חזק, אבל רק מתחת לפני השטח. איפה שהם לא מסוגלים לגעת, הם חיים וזזים מתוך הרגל מוטמע של השגרה. אני יודע מניסיון רב מדי שכשהשגרה הזאת מתערערת טיפה יותר מידי, רשת הביטחון שבנית עלייה כבר מנופצת לרסיסים.
אני יוצא לרחוב. השמיים טבולים בכחול עמוק, והכוכבים אוחזים בנואשות ברוח הקרה של הלילה שתסחוב אותם הלאה.
אין אף אדם ביו איי. מה שנותן לי הזדמנות דיי מושלמת, יהיה קשה לאתר אותי כשהשארתי את הטלפון בדירה.
קהל של ילדים עובר ברחוב, הם צוחקים ונהנים מהאשליות שאנחנו קוראים להם דקות.
ידיי מכוסות בכפפות, והקפדתי להתלבש בצורה שלא תאפשר לאף אחד לראות אותי "אוי" גברת זקנה מתנגשת בי "סליחה בחור צעיר, לא התכוונתי!" היא מרימה מבטה אליי
"הכל בסדר, זאת לא אשמתך" אני עוזר לה לסדר את תיקה
יש כל כך הרבה אנשים ברחובות העיר, שאני כמעט מאבד את הילד. הוא בודק את הטלפון, ואז פונה שמאלה.
לפני כחצי שעה הוא קנה לעצמו קופסת בנטו, ולא סיים אותה. עכשיו הוא מניח אותה על חומת שיש ובודק את המסלול שוב. אני מתקדם לעברו ומוציא בקבוק קטן.
"אה אמא! אני אגיע עוד 10 דקות בערך" הוא ממלמל לתוך הטלפון, לא מודע לנוכחות שלי מעל האוכל שלו
אני לא מטומטם. אני יודע שכדי להיות חכם אני לא יכל לקנות סם הרדמה באשראי, ואז לצפות שלא יתפסו אותי. אני קניתי במזומן ונפטרתי מהקבלה.
הילד נותן עוד ביס, וממשיך ללכת. אני אחריו.
הוא עוצר לפני הבית שלו, אני שם לב איך רגליו מתחילות לנוע ברשלנות. העיניים שלו נעצמות באטיות, ולפני שהגוף שלו נופל, אני תופס אותו.
אני מוציא את הטלפונו, ומנפץ אותו. את הרסיסים אני אוסף בשקית קטנה ושומר בכיס. הוא לא מת עדיין, כרגע הגוף שלו נכנס למנוחה, וככל שיעבור הזמן ככה הסם ישפיע עליו יותר. בסופו של דבר הלב שלו יפסיק לפעום והדם יעצור בתוכו.
אני מניח לפי הנשימות שלו כשאני נוסע רחוק מביתו, שהוא רק ישן בשלווה.
אני עוצר ביער רחוק מהעיר. הניגודיות בין העיר היער, והגוף שלו בשוואה למקודם, מצחיקה אותי. הזמן חולף בחרש, בעודי יושב ליד הנער. הוא כל כך שקט, שכל נשימה חלשה שלו מספיקה להוציא אותי מדעתי. אני מסתכל על הבקבוק הריק. עכשיו אין איך לחזור. מה שאני צריך לעשות רק התחיל.
פלאשבאק-
"אתה יודע" איזאווה מוריד את האוזניות ממני "הילד הזה, קודה התחיל לדבר הרבה יותר" הוא אומר לי
"באמת?" אני מסתובב אליו
"כן, אחרי המבחן שלו ביער, הוא הרגיש הרבה יותר ביטחון" איזאווה נותן לי חצי חיוך יקר
"אני שמח! למרות שהמחיר שהיתי צריך לשלם על המבחן הזה קשה.." עוברת בי בחילה
"אל תהייה כל כך רגשן!" איזאווה דוחף את אגרופו עליי
"היי! אני לא רגשן, אם כבר אתה זה שרגשן" אני דוחף אותו בחזרה "אתה הפסדת בכוונה במבחן שלך"
"לא נכון!" הוא קופץ עליי
"אתה בחיים לא תודה בזה, אבל עשית את זה בשביל מומו" אני מקניט אותו
"אתה לגמרי טועה"
"טוב, בסדר, בסדר" אני מושך אותו קרוב "אני טועה"
חזרה להווה-
אני מנער את הזיכרון ממני. הזמן הזה עבר, עד כמה שאני רוצה למשוך עליי בחזרה את העבר, ולהרגיש את החום המוצק בין ידיי, אני לא יכל. העבר כל כך חלקלק וקר, שכשלא תשים לב, הוא יעלם מזווית ראייתך, ויצליף בך עם כל מה שיקר לך.
"אני מצטער, קודה" אני בודק את דופק הלב שלו "הגיע הזמן לומר שלום למורה שלך"
הפה שלו נפתח שכאני מרים אותו וסוחב אותו לחור באדמה. אני רוצה,אבל כל כך רוצה לבכות עליו.
----------------------------------------
שלום!
עצוב, אל תדאגו, זה רק יהפוך לגרוע יותר!
תכתבו לי אם נהניתם
(קצת מוזר להנות מפרק על רצח... אבל מי אני שאשפוט, אני כתבתי את זה )
ביייי
YOU ARE READING
איך נבל נוצר MHA angst fanfic
Fanfictionמתי מגיעה המשימה האחרונה של גיבור? ואיך הוא הולך בשקט בידיעה שהוא משאיר אנשים מאחור? להיזשי ימאדה, נמאס להישאר מאחור, הוא מחליט שמאותו יום, הוא יעשה הכל כדי לא להיות מאחור יותר לעולם מה המחיר שהוא משלם על החלטה זאת? TW מוות ואלימות TW זהו סיפור עם ס...
