****
סורי שהפרק קצר אבל הייתי חייבת לעצור במתח מוחעחעחע (-;
ושוב ביקשתי בפרק הקודם וגם עכשיו : אם אתן מכירות אתר אחר שאפשר לפרסם בו את
הסיפור בבקשה תגידו לי ! (:
****
-3-
מאז אותו לילה נרקם ביני לבין גבריאל קשר מיוחד, קשר של הבנה, חברות ונאמנות, קשר שלא יישבר.
בבוקר שלאחר הלילה המייגע הזה גבריאל סיפר לי את סיפור חייו, ואיך הוא הגיע י, נפתחנו אחד כלפי השנייה והכרנו, והחלטנו להמשיך את מסענו כאן יחד. להיות צוות של שורדים.
~
לאחר כמה שעות שצעדנו כבר התחיל להחשיך והיינו צריכים להתכונן ללינה.
המשכנו להסתובב במשך כשעה כדי למצוא מקום מתאים ללינה ולבסוף מצאנו מעין חצי מערה שמספיקה לשנינו ומשמשת מחסה מכובד מאוד.
נשכבנו על האדמה והתכסינו בעורם של החיות שצדנו ורקמתי את עורם יחד לשמיכה משונה.
גבריאל נרדם לאחד מספר דקות, הוא היה מותש מהמסע וכך גם אני, אבל משהו הציק לי ולא נתן לי מנוחה, הרגשתי שמשהו לא בסדר. לא יכולתי לישון.
האשמה. האשמה לא נתנה לי לישון, האשמה שתוקפת אותי כל לילה. האשמה על מה שעשיתי לרוז. התהייה לגבי אם היא בחיים או לא, והידיעה שמה שנגרם לה הוא כולו באשמתי. אני יכולה להתלונן ולספר על הגיהינום במשך כל חיי, אבל אני יודעת שזה מגיע לי. אני הגעתי למצב הזה ואני מתחרטת על כך בכל ליבי.
בעוד שאני מתייסרת על אשמתי הסתכלתי אל עבר השמיים השחורים וראיתי את הירח. הירח היה אדום כמו אש. כמו אש שמש לילית .
ולפתע הרגשתי כאב שורף בכל גופי, חונק אותי, אוטם את ליבי ושורף את נשמתי .
התחלתי לצרוח בקול, לא יכולתי לשאת את הסבל. גבריאל התעורר בבהלה ורכן מעליי הוא ראה את הסבל שבעיניי .
"סלינה!סלינה! " הוא צרח דמעות החלו לזלוג מעיניו.
עיניי ננעצו בעיניו הכחולות היפיפיות, ונשימתי נעתקה. פעימות ליבי נחלשו, ולבסוף נפסקו.
