ההרגשה הצורבת ההיא. כולם לוקחים צעד לאחור כשאתה מתקרב, כולם מרימים את החולצה על הפה, לא לנשום את אותו האוויר שלך.
הלב שפועם מאתיים פעמים בקצב מהיר.
ההרגשה הצרובה ההיא שאתה עושה משהו שגוי אבל אתה לא, בסך הכל הלכת לידם, הלכת לידם לחגוג וכשאתה מתקרב הם תורקים דלתות. כשאתה מתקרב הם לוקחים צעד לאחור, כשאתה מתקרב אתה רק רוצה לרוץ משם, הכי רחוק שאתה יכול, להיעלם מתחת לפוך שבבית, שאף אחד לא יראה אותך, שתשאר רק אתה והשדים שלך כי וואלה, הם מתייחסים אליך טוב יותר מאלה שבחוץ, שממש הולכים על הרגליים, הולכים רחוק ממך.
הצביטה הזאת בלב.
הרעד בידיים כי אתה רוצה לצרוח ולתת לברז הדמעות להישפך החוצה אבל אתה לא יכול, אתה לא יכול לתת לזה לקרות כי אז יקראו לך חלש ואז יחשבו שגם הדמעות מדבקות ויקחו צעד נוסף אחרונית והצביטה הקלה תהפוך לסטירה מצלצלת שתרעיד את כל גופך.
אז אתה רץ להתחבא, רץ משם בתירוץ לא מוצדק, נכנס בדלת הבית ונעלם מתחת לשמיכה.
אומר שלום לשדים.
