ההרגשה ההיא שהכל מתפרק בין רגע.
שהכל נעלם לך בין הידיים.
שאתה מאבד בן אדם קרוב ושבן אדם אחר נכנס לחייך ואתה לא בטוחה שאתה רוצה משהו חדש כי הישן הוא מוכר וטוב.
החדש…
החדש יכול להביא פתיש גדול ולשבור את הקירות שהאדם הישן בנה סביבך, בנה לך קירות ולשבור את קירותיו שהאדם הישן בנה סביבו, בנה לו קירות חזקים שאף אחד לא ישבור אותם לעולם. אבל אתה לא יודע למה האיש החדש מסוגל, אתה לא יודע וגם הוא, האיש הישן לא הכיר אותו ולא הכין את הקירות האלה שיחזיקו את החדש רחוק מפה, רחוק ממנו.
והנה הוא, מתקדם בצעדי ענק והוא רואה את פניו והן נראות כל כך מרגיעות ועדינות ומנחמות אז הוא פותח את הדלת, נותן לחדש להיכנס.
והוא שכח, שכח את כל מה שהישן אמר.
אבל… אבל הוא בלי פטיש גדול ומאיים הוא משקר לעצמו, הופך את זה לבסדר. החדש ההוא מתקדם בצעדים קטנים והנה, הוא שולף את אגרופו, מכה את הקירות והאימה ממלאת את את גופו שלו והוא מתחרט.
הוא צועק שיעצור, צועק ומנסה לעצור אותו.
זהו. זה נגמר. הוא פרץ את קירותיו וברח משם בסערה ואתה בטוח שהישן צדק אבל אז אתה רואה את האנשים החדשים האחרים, אנשים חדשים לאחרים ולא כולם רעים ואילו טובים.
הוא רואה בין האנשים הרבים את אותו אחד שפרץ את הקירות והוא מחייך כי עכשיו, אתה מוקף באנשים טובים.
מה יותר טוב? ישן או חדש?
