סיפורם של גיבורי העל החנוניים

2

"פלסטר חמש אותיות... רטייה. אצטדיון כדורגל בלונדון שבע אותיות...טוטנהאם" מילמלה לעצמה מגי תוך כדי פתרון התשחץ הנוכחי. היא ישבה על הדשא באוניברסיטה וניסתה למצוא את הפתרון ל"הר באפריקה, תשע אותיות" כשהפעמון הגדול צלצל 12 פעמים. מגי קמה והתנערה מהדשא שדבק לחולצה הכחולה שלבשה, לפרצוף שלה, לנעליים וגם לעדשות המשקפיים המרובעים. היא נכנסה לבניין המעונות כדי לקחת את המחברת לשיעור הבא כשהתנגשה במשהו לא מזוהה. "סליחה!" מלמלה לעבר סטודנט מגודל מהחדר ממול שהפילה לו את התיק. היא אספה באצבעותיה המגושמות את החפצים שנפלו מתיק העור והחזירה אותו לבעליו, תוך שהוא וחבריו מגחכים ומתלחששים עליה. "מגי מגושמת!" קרא אחד מהם לכיוונה כשהתרחקה בריצה ונכנסה אל החדר שלה ושל השותפה שלה. אסטל ישבה על המיטה בתנוחה הקבועה שלה (עם אוזניות האייפוד שלה תחובות בין האוזניים והשיער הכהה שלה מזדקר לכל עבר). "מה את שומעת הפעם?" שאלה אותה מגי תוך שהיא מבליטה את שפתיה כדי שהשותפה שלה לחדר תבין. "פודקאסט על צבי ים" סימנה לה אסטל בשפתיה. מגי הנהנה לעברה והחלה לפלס לעצמה דרך לכיוון המדף, מעשה מורכב הדורש ריכוז בחדר הקטן והמבולגן שלהן. כשהצליחה סוף סוף להגיע אל המחברת (והפילה תוך כדי שלושה ספרים, קופסת עטים וצרור מפתחות, אבל למי אכפת) ופילסה את דרכה החוצה, הצטרפה אליה גם אסטל. "איך היה השיעור הקודם?" שאלה אותה מגי. "משעמם. נפלנו על פרופסור שדיבר אפילו יותר מהר ממני, וזה שיא מכובד בהחלט" אמרה אסטל בגלגול עיניים, "איך היה לך?". "סביר" ענתה מגי, "יש לי עבודת סיכום ממש מגניבה להכין!". אסטל חייכה. מגי אמרה על כל עבודת סיכום משעממת שהיא מגניבה.
"טוב, מעניין מה יש הפעם לאכול. אני מקווה שיהיו תחליפים נורמליים" אמרה אסטל בגועל ועיקמה את אפה כשהגיעו לחדר האוכל המרכזי. אסטל הייתה טבעונית מושבעת, ותחליפי המזון של האוניברסיטה היו לדעתה "ברמת פח, או בלי רמה בכלל".
מכל הדברים באוניברסיטה, מגי הכי שנאה את חדר האוכל. המולה וצפיפות הם הסיוט של מגושמת כמוה. כי הרי כמובן שהיא תפיל את הכף של תפוחי האדמה על הרצפה, תשפוך על הרצפה מים או תתנגש עם עוגת קצפת במנהלת הפקולטה (כן, כן, זה כבר קרה).
למרבה המזל היום היא רק התיזה סלט על התלמיד שעמד מאחוריה ושפכה על עצמה פסטה ברוטב. 'סך הכל בסדר' חשבה מגי כשישבו בשולחן. היא הזיזה את ידה לקחת את המפית כדי לנגב את הרוטב ובמחווה מגושמת במיוחד שפכה את קנקן המים כולו על הרצפה. כיף חיים.
"לאחר ארוחת הצהריים יתקיים כינוס לכל התלמידים עם אורח מיוחד באודיטוריום, ולכל התלמידות כינוס נפרד בחדר 504" הקריאה אסטל הודעה מהטלפון הנייד שלה, תוך שהיא מתיזה חתיכות המבורגר עדשים ("ברמת פח ומטה!") על מגי. "בעע, בטח נאומים משעממים" נאנחה מגי ואספה את שיערה הבלונדיני למשהו שיראה טיפטיפה יותר נורמלי ממראהו הנוכחי. "איכס!" פלטה קריאה כשמצאה חיפושית סוררת בין העלים והזרדים שדבקו בתלתליה הבלתי אפשריים לסירוק. אסטל כמובן חטפה את החיפושית אליה והטמינה אותה בקופסא קטנה שהייתה לה בתיק. "היא תהיה מצוינת לשיעור ביולוגיה" אמרה בשמחה, "ועכשיו, בואי נלך לשמוע שיר ערש מהדיקן".

ההרצאה הייתה משעממת, כצפוי. עד כמה שמגי אהבה ללמוד, הרצאה על "האופנה הנשית במאה ה 21" פחות עניינה אותה, בטח ובטח כשזה היה פשוט שם כיסוי לסדנת סטיילינג לתלמידות האוניברסיטה. בעעעע. אסטל דווקא נראתה מתעניינת, וחבשה בשמחה כובע מגונדר על ראשה. "זה באמת מעניין אותך?" הביטה בה מגי בפליאה. "ממממ?" שאלה אסטל וקימטה את מצחה. מגי תלתה בה עיניים בפליאה כשהוציאה את האוזניות האדומות-שחורות המוכרות שלה. "מה אמרת?" שאלה אותה בבלבול. "אסטל אריקסון!" מגי כמעט צעקה ועיניה החומות התעגלו בתדהמה, "את רוצה להגיד לי שכל הזמן הזה היית עם אוזניות?! ותני לי לנחש, שמת את הכובע המצחיק הזה כדי להסתיר אותן!". "אממממ, כן?" ענתה אסטל וציחקקה למראה מגי הזועמת. "מה כן?" שאלה מגי, שהיה זה תורה להתבלבל. "כן, זה בדיוק מה שעשיתי?" אמרה-שאלה אסטל. הבעת פניה של מגי התרככה מעט. "מה שמעת?" שאלה אותה. "תרמודינמיקה בראי ההיסטוריה" ענתה אסטל, עוד מרוגזת, "עכשיו אפשר לחזור לשמוע?". מגי הנהנה ואוזניות הספיידרמן נתחבו שוב אל מקומן הקבוע (אחרי הרצפה).
"סליחה, חמודה, למה את לא משתתפת?" פנתה אליה אחת הסטייליסטיות. מגי גמגמה משהו לא מובן. "בואי, אולי תרצי לראות איזו שמלה נחמדה?" שאלה הסטייליסטית וכרכה את ידה בעדינות סביב כתפיה של מגי (כפתה על מגי את נוכחותה). "אני...אבל...אני לא...." ניסתה מגי להיאבק נואשות כשהסטייליסטית הובילה אותה (הכריחה אותה לבוא) אל דוכן שמלות מפלצתי. מגי העבירה בראשה את המצב: מגי המגושמת+בגדים יקרים+ציוד חדש+סטייל= אסון/ בריחה למקסיקו עם סומבררו ושפם מלאכותי.
איזה כיף.
"תראי, יש פה את זה! אולי תנסי?" פנתה אליה הסטייליסטית וחבשה לראשה כובע קש עם נוצה באורך קילומטר בערך. הסטייליסטית ניסתה לחבוש לראשה את הכובע, ומגי התחמקה ממנה עם הטייה קלה של הראש. "זה..." התחילה מגי לומר בהיסוס, "זה... פחות הסגנון שלי... אז..." היא בלעה רוק במחווה עצבנית שכבר שכחה שיש לה, "אולי בפעם אחרת?" היא שאלה-אמרה בחשש ומול עיניה הפעורות של המוכרת נפלה אחורה כמובן.
'אוי לא, אוי לא, אוי לא!' היו המחשבות היחידות בראשה של מגי ג'ונסון בזמן שנפלה על מתקן שמלות שנפל על הרצפה הרטובה והמלוכלכת והפיל גם את עמדת צילום המגנטים עם המצלמה היוקרתית ואת הרמקולים שהשמיעו מוזיקה עליזה והתרסקו לרסיסים.
לאחר מכן נוסף גם 'מעניין כמה עולה סומבררו'.
"מגי מגושמת!" היא שמעה לפתע קול מאחוריה. היה זה האדם השנוא עליה בעולם, רונלד רוברטס. אותו אחד שלא הפסיק לצחוק עליה מהיום הראשון של הלימודים, שבו הפילה כיסא על המרצה. למראהו, עלו במוחה עוד שתי מחשבות:
'מעניין כמה עולה נסיעה לנמל הקרוב'
'אני חייבת לברוח!'
ורק עכשיו היא שמה לב שכולן: הסטייליסטיות, כמה מהמרצות, כל הסטודנטיות ואסטל בוהות בה. נראה שזה היה העיתוי המתאים לברוח, ולכן היא רצה כל עוד נפשה בה החוצה. בעוד היא מתנשפת בדרכה החוצה היא שמעה מאחוריה קול התנשפות נוסף. "הי, מג! כמה נראה לך תצטרכי לשלם על הציוד ששברת?" שמעה את קולה של אסטל מאחוריה. "אני לא יודעת, וגם לא נראה לי שאני עומדת לדעת אם אני בורחת" ענתה לה מגי בכנות. "בריחה נשמע מגניב" ענתה אסטל העקשנית ופלטה עוד כמה התנשפויות, "מתי ולאיפה?" "עכשיו, לתמזה ומשם לאן שתהיה ספינה". הן הגיעו כבר אל שערי האוניברסיטה ונעצרו כדי לדחוף את השער הכבד יחד. "אני באה איתך, אם זה לא היה ברור. כבר כתבתי להנהלה, מסתבר שאנחנו חולות בשחפת חשוכת מרפא שלא ידועה למדע, וברוב אצילותנו אנחנו נשארות בבידוד מוחלט בחדר שלנו. כתבתי גם שאנחנו נזמין לעצמנו אוכל, ושלא יטרחו לגבי זה" הסבירה אסטל כשמגי הביטה בה במבט שואל. מגי נשמה נשימה עמוקה ויחד הן פסעו אל תחנת המוניות הקרובה. "טקסי פליז?" שאלה מגי את הנהג והביטה בחיוך באסטל, שחייכה בחזרה.
כנראה שהיא תצטרך שני סומבררואים .