סיפורם של גיבורי העל החנוניים

4

האי החליט שביום שבו הוא ישתלט על העולם הוא יוציא להורג כל טייס שמאחר.
הוא ידע שספרד היא יעד תיירותי נפוץ, אבל כשהודיעו ברמקול בפעם החמישית ש:"טיסה מספר 648 לספרד ואז לארצות הברית נדחתה לשעה הבאה" הוא לא יכל שלא לרטון בעצבים ולצאת ממעט דעתו שנשארה לו אחרי הפעם הקודמת.
הוא הלך אל המזרקה הגדולה שעמדה במרכז שדה התעופה. דגים קטנים שחו בתוכה. בלי התראה אחד קפץ על היד שלו ונשך את האצבע שלו. האי ניער אותו בצווחה שגררה כמה צחקוקים מאנשים באזור שמסיבה לא מובנת לא יכלו להתעסק בעניינים שלהם. האי תהה מה יקרה אם כולם ימותו (אה, הדגים, לא האנשים). הוא החליט לבדוק.
בלי שהאנשים המצחקקים ראו הוא טפטף למזרקה מעט חומר בצבע צהוב עמוק מתוך בקבוק קטן שהיה בכיסו ואז התרחק מהר.
תססססססס
המים החלו לבעבע ולהעלות אדים, הם (האנשים הפעם, לא הדגים או המים) התחילו לצעוק. הדגים צפו, או לפחות, מה שנשאר מהם צף. כמה אנשים עם חולצה לבנה שעליה כתוב "מדריד ברחאס" רצו לשם, מנסים להבין מה הבעיה, ובמשך שלושים דקות האי הביט בהם צועקים מילים בספרדית ורצים ממקום למקום.
לבסוף אמר הרמקול המקולל: "טיסה 648 לארצות הברית תצא בעוד חצי שעה." האי הלך אל עבר התורים באורך הגלות ונעמד באחד הכי קצר שעמדו בו חמישים אנשים, בינתיים חשב על מגוון דרכים לקצר את התור, רובן לא ידידותיות לחיים.

לאחר בערך עשרים וחמש דקות הוא סוף סוף היה במושב שלו במטוס (מחלקה ראשונה, דא).
אנשים המשיכו לזרום למטוס, לקח בערך חצי שעה עד שכולם התיישבו, זה גרם למוח הפרפקציוניסט של האי להתחרפן.
איחור של 25 דקות.
לבסוף נשמע קול מתוך רמקול נסתר, "כל הנוסעים מתבקשים לשבת ולחגור את חגורות הבטיחות, אנחנו עומדים להמריא." והאי החליט שישקול מחדש את דעתו על כך שכל הרמקולים מקוללים.
הנוף בחלון התחיל לזוז וגם המעיים של האי, בכללי, כל דבר שלא כלל שתי רגליים על הקרקע גרם לו לבחילות, מה שגרם לו להרבה סבל בתור ילד קטן כי בגלל מעמדם הפוליטי של ההורים שלו הם היו בנסיעות כל הזמן.
המחשבה על ההורים שלו גרמה לו להתעצבן, הוא היה צריך לשכוח אותם. הוא היה בטוח שלהם לא יהיה קשה לשכוח אותו, הוא תמיד היה רק מטרד, אף פעם לא מושלם מספיק, אבל כבר לא. האי היה מספיק בוגר כדי להחליט שמעכשיו הוא יקרא להם מטרד. הסיבה היחידה שהוא עוד צריך אותם זה בשביל חשבון הבנק שלהם ובשביל השם שלהם מדי פעם. הוא לא הרגיש אשמה על כך שהוא מנצל אותם (לא שעל דברים אחרים האי היה מרגיש אשמה, אבל במיוחד לא על זה), הם עשו בדיוק את אותו הדבר כשהוא עוד היה שם. הם לקחו את הקרדיט לכל ההישגים שלו וזלזלו בו כשנכשל. הוא הרגיש קצת יותר טוב כשדמיין את הרגע שבו הם יבינו שהוא לא הגיע לבית הספר כבר חמישה ימים, בגלל שאחד המורים, כנראה מר היו-שו יתקשר. הוא בטח ישמע כמו רובוט כרגיל, והם בהתחלה יצעקו שהוא טועה והם ראו אותו הבוקר... בעצם אולי לא? ואז הם ינסו להתקשר אליו. הוא דמיין את הטלפון שלו, שנמצא באיזה פח בשדה התעופה בקוריאה, מצלצל, ואנשים מסתכלים על הפח בסקרנות. בסופו של דבר הם יתקשרו למשטרה, אבל הם לא ימצאו אותו, ההורים שלו לא יהיו מספיק חכמים כדי להסתכל על ההוצאות האחרונות בבנק. הם לא עשו את זה כבר עידנים, פשוט כי לא היה צורך, תמיד היה מספיק וחצי. וגם אם הם יבינו שהוא בארצות הברית, השם האי לי היה נפוץ מאוד, ולא יהיה לו קשה להכחיש קשר אם במקרה מישהו מהמשטרה ימצא את המספר החדש שלו.
"תרצה אוכל?" קול של אחת הדיילות קטע את מחשבותיו, האי לקח מנת דג שנראתה קצת מפוקפקת והדיילת המשיכה הלאה עם העגלה המלאה בצלחות עם אוכל של טיסות.
הוא ניסה לקחת קצת מהבשר שלא היה ברור איזה של סוג דג הוא היה פעם, האי הימר על שפמנון. (עובדה שכדאי לציין - האי האמין ששמפנונים הם חשופיות עם שפם)
"איכ!" הוא ירק הכל ושבר את הצלחת בעצבים.
הטיסה יצאה באיחור של חמש שעות ועשרים וחמש דקות, הוא שילם טונות של כסף על מחלקה ראשונה במטוס ועדיין, עדיין לא יכלו להביא לו לפחות אוכל נורמלי?!
הוא קם בכעס וחיפש את הדלת שממנה אפשר להגיע לאיזה מישהו אחראי שאפשר לצעוק עליו. אבל כמובן, כמובן שאין שלטים על הדלתות. הוא פתח את הדלת הראשונה שראה, בתקווה שהיא הדלת של הדיילים- טוב. היא לא הייתה. היא הייתה הדלת של תא הטייס. אופס.
הטייס וטייס המשנה בהו בו בהלם. הוא בהה בהם בהלם חזרה. טייס המשנה דחף את הכיסא שלו לאחור ונעמד מול האי. "מה אתה עושה כאן? קיבלת אישור להיכנס? מאבטחים!" הוא ניסה לדחוף את האי לבחוץ, ומתוך אינסטינקט האי העיף אותו ממנו אל כל הכפתורים. אופס, חשב שוב האי. אופס גדול. עכשיו גם הטייס השני נעמד, סומך על הטייס האוטומטי של המטוס. האי חשב שזה ממש לא אחראי, לרוע מזלו, לטייס זה לא היה ממש אכפת והוא ניסה לתת להאי אגרוף בפרצוף. הוא התחמק וזרק גם את הטייס הראשי אל עבר לוח הכפתורים באיזה מהלך מתוחכם שהוא למד מהבריונים שהלכו מכות במסדרון של התיכון בערך כל יום. כמה מאבטחים עמדו בפתח המומים, האי טרק עליהם את הדלת ונעל אותה, אם הוא צריך לבחור בין קרב עם מאבטחים לקרב עם טייסים, הוא בוחר טייסים.
ככל הנראה זה לא היה רעיון טוב, כי המטוס התחיל לנטות מטה פתאום. האי קלט שכשהוא זרק את הטייס הראשי על לוח הכפתורים הוא בטעות כיבה את הטייס האוטומטי. הוא נפל לכיוון חלון הטייס שהיה עכשיו למטה, הטייס הראשי ניסה בינתיים לייצב את המטוס, הטייס המשני היה עסוק בלצרוח. המאבטחים מעבר לדלת צרחו יחד איתו בהרמוניה.
קול ניפוץ של זכוכית נשמע פתאום, לרגע האי חשב שהחלון התנפץ, אבל אז הוא קלט שזה היה עדיף, כי מה שהתנפץ היה אחד הבקבוקים שהיו בכיס שלו, לצער כולם, זה לא היה הבקבוק שהוא רעל לדגים, זה היה יותר רעל לאנשים. כמובן, זה לא נשמע מסוכן מאוד שיש רעל אם הוא לא נוגע באף אחד, נכון? לא. אופס. חשב האי בפעם השלישית לאותו יום. זה היה רעל שהאי מאוד התגאה בו פעם, בגלל שהרעל עצמו לא היה מסוכן, מה שהיה מסוכן הוא האדים שהרעל יצר, הם היו מתפשטים באוויר במהירות והורגים פחות או יותר הכל. האופס השני: הרעל עצמו אמנם לא היה מסוכן לבני אדם, אבל למכשירים שלא עמידי מים הוא קטלני בהחלט, ולצער כולם, הוא נשפך על משהו שהיו מחוברים אליו שני חוטי חשמל - אלו של האוזניות והמיקרופונים של הטייסים. היי, עובדה מעניינת - כל החלק הזה של הכפתורים בתא הטייס, הוא לא עמיד למים.
האי החליט לגוון, הפעם הוא חשב אוי לא. לפני שהוא כמעט התחיל לצחוק, כי הטעות הזאת הייתה כל כך הרסנית שזה פשוט מצחיק.
הוא הוציא מכיס אחר שלו מסכה מוזרה ושם אותה מהר על הפנים, היא לא הייתה משוכללת כמו זאת שהייתה במזוודה שלו, אבל זה היה הדבר הכי טוב שהיה לו ברגע זה. שני הטייסים התחילו להשתעל ולהחנק, הם לא ממש עזרו בקטע של למנוע מהמטוס להתרסק.
"אוקיי, אוקיי, אוקיי..." האי דיבר אל עצמו כדי לנסות להירגע, "אז אני נמצא במטוס נופל, הטייסים... לא זמינים, והרסתי את הדרך היחידה שלי לתקשר עם מישהו שיודע איך להטיס מטוס. אוי."
הוא ניגש אל לוח הבקרה של הטייס הראשי, הוריד ממנו את הטייס הראשי הנחנק, ובחן את הכפתורים והמפסקים. הוא ידע הרבה דברים על העולם, להטיס מטוס זה לא אחד מהם. האי הרים לרגע את מבטו אל החלון הגדול, הים הלך והתקרב. הוא החליט שגם הים לא יודע להטיס מטוס, והים נוטה להרוג יותר אנשים ממנו. האי חשב ששמע כמה אנשים צורחים במחלקה הראשונה, שהייתה הכי קרובה לתא הטייס.
"אה... כפתורים, כפתורים, כפתורים..." הוא ניסה ללחוץ על סתם דברים שם, זה לא עשה הרבה. המאבטחים בעטו בדלת. בצד ימין של הטייס היו שני מפסקים, האי לא ידע מה הם עושים, אבל הם היו נראים חשובים, וזה או זה או הים. הוא קיווה שהוא לא מכבה את המטוס ומשך את שניהם לאחור. בבת אחת המטוס התהפך, וחוטם המטוס שהיה למטה עבר להיות למעלה. זה לא מאוד עזר לבחילה של האי, אבל זה כן עזר לניסיון לא להיהרג. או שזה לא עזר, כי עכשיו המטוס המשיך ליפול - רק שבמקום לראות את הים מתקרב האי ראה את העננים מתרחקים. הוא ניסה לדחוף את אחד המפסקים קדימה - זה שהיה יותר קרוב אל כיסא הטייס. המטוס שוב התהפך ומחק סופית כל מחשבה של האי על לאכול אי פעם. אבל לפחות הוא הבין מה הוא עושה, הוא העביר את המפסק לאמצע, הפעם לאט יותר, והמטוס התייצב.
האי כמעט בכה מהקלה, אבל הוא לא כי אם הוא היה בוכה זה היה עלול להרוס את המסכה שלו, שהייתה הדבר היחיד שהגן עליו מהאדים הרעילים שהיו בחדר.
הוא חשב שכולם ניצלו, עד שהוא קלט שא' - הוא היה רק בערך מאה מטרים מעל הים, ב' - המטוס אמור להגיע לארצות הברית, והוא לא ידע כמה דלק נשאר לו, או איך להגיע לארצות הברית. אבל כל בעיה בזמן שלה.
האי חשב על המפסק השני, הוא לא ידע מה הוא עושה, אבל הוא כבר מזמן החליט שאין לו ממש אפשרות לשבת לקרוא את הוראות ההפעלה למתחילים של המטוס. הוא משך קצת את המפסק הקרוב אליו, זה שהוא כבר הבין שאחראי על חוטם המטוס, והמטוס פנה למעלה. הוא ניסה לדחוף בזהירות את המפסק השני והרגיש כאילו הוא נופל לאחור. מפסק מהירות, הוא הבין. המאבטחים בעטו שוב בדלת של התא, והאי נזכר שהוא לא לבד על המטוס. הוא נזכר גם שכל שאר האנשים בטח ממש לחוצים, וככל הנראה בטוחים שמחבל חטף את המטוס ומנסה להרוג את כולם. הוא חיפש איזה מיקרופון שלא קשור לאוזניות הטייסים האומללות שהוא הרס.
הוא קלט חפץ שחור על התקרה מעליו, זה היה מיקרופון מוזר שפעל על קפיץ כנראה, והיה אפשר למשוך למטה וברגע שהיו עוזבים אותו הוא היה קופץ בחזרה למעלה, האי קיווה שזה המיקרופון שדרכו הטייסים מכריזים על המראה ונחיתה. הוא לקח אותו ולחץ על מתג קטן שהיה עליו. "אמ... מדבר הטייס שלכם," הוא שמע את קולו מהדהד במחלקה הראשונה דרך הדלת של התא. "היו כמה אהה... כיסי אוויר. כן. עמכם הסליחה, הטיסה יציבה עכשיו. אני לא מחבל." הוא קיווה שהוא לא משקר. המאבטחים שוב ניסו לפתוח את הדלת, הוא התעלם מהם והחזיר בזהירות את המיקרופון למקום שלו (הוא יכל פשוט לעזוב אותו והוא היה קופץ בחזרה, אבל הוא החליט שהוא הרס מספיק מיקרופונים ליום אחד). לפתע משהו בחלון השתנה ודרש את תשומת ליבו, האי הפנה אליו את ראשו.
אופס. אופס. אופס. הוא חשב. ולמרות שהוא לא היה מרבה לקלל, הוא חשב גם על כמה קללות שהיו יכולות לתאר את המצב הזה באופן נהדר. הוא דחף את הכיסא שלו לאחור, ופנה אל הדלת, המאבטחים עדיין צעקו מעברה האחר, אבל זה פחות הדאיג את האי בשלב הזה. הוא סובב את המפתח בידיים רועדות מלחץ ורץ החוצה, המאבטחים המופתעים לא ניסו לעצור אותו. הוא המשיך לרוץ והסתכל לאחור לרגע, הדבר האחרון שהוא ראה כשהמטוס שלו עוד היה שלם, אלו פנים מפוחדות ומבולבלות מאוד של שני טייסים שישבו במטוס אחר. מטוס שטס ישר אליהם.