סיפורם של גיבורי העל החנוניים

3

"עוד בערך עשרים תחנות." טאיו הביט מחלון הרכבת והשקיף על הנוף. הרוח פרעה את שערו הצבוע בסגול והפס השחור היחיד נכנס לפיו.

"שב במקום." אחותו התאומה אוסאגי משכה אותו חזרה למושב.

"למה? יש לנו עוד המון זמן עד שנרד מהרכבת. למה לא להנות מהנוף בינתיים?" טאיו הוציא מהתיק שלו שקית של צ'יפס, החזיר את חוטי החשמל שהסתבכו בו חזרה לתיק בבלגן, ופתח את השקית. "צ'יפס?"

"משהו מרגיש לא במקום. משהו פה לא בסדר." אוסאגי הביטה סביבה בלחץ.

"מר וגברת היגוראשי, האם תואילו להקשיב ללימוד?" המורה הפסיק את ההסבר על המקדש שבו הם עומדים לבקר והביט לכיוון התאומים.

"סליחה, נאקאנו-סנסיי."

המורה עבר להעיר לריי זנשיי על שלכלכה את רצפת הרכבת.

"תרגעי. אנחנו נוסעים עם כל הכיתה למקדש מעיין השלום לשמונה שעות. אנחנו נהיה כל הזמן עם הקבוצה, כלום לא יקרה..." טאיו לחש ואז חזר להקשיב למורה.

אוסאגי נאנחה. הוא כנראה צודק. המקדש מאובטח עשרים וארבע שעות ביממה, ולפני שנכנסו לרכבת עברו בגלאי מתכות. זה היה טיול מסורתי של בית הספר כבר ארבעים שנה, והסיכוי שמשהו ישתבש דווקא עכשיו היה נמוך.

אם כי לא אפסי...

אוסאגי הורידה את משקפיה המרובעים וניגבה אותם בחולצתה. שום דבר לא יקרה. היא חייבת להאמין בזה.

"מקדש מעיין השלום הוא שמו הלא רשמי של מקדש השדים." סיפר מדריך הטיולים שהוצמד לכיתה י' 1. "למקדש יש היסטוריה ארוכת שנים, שעליה תלמדו בסיור."

"בטח הוא היה פעם בית של איזה עשיר ואז הסבו אותו למקדש לדת השינטו." מלמלה אחת התלמידות.

"בעבר, ביפן הפלאוליתית, המקום היה שרוץ שדים, לפי המסורת. איש לא העז להתקרב לאזור הזה, מחשש שהשדים יופיעו ויתקפו אותו. על אף התנאים הנוחים פה- מזג האוויר הטוב, מעיין מים מתוקים בסמוך, יער שופע צל ופירות במרחק הליכה בלבד- איש לא ניסה להתיישב פה ולהקים פה בתים.

"אבל בבוקר יום בהיר אחד, הקיסר קאיקה שלח לפה קבוצה של סמוראים במשימה לגרש את השדים. כמיטב המסורת, על הסמוראים להיענות בחיוב על כל משימה שתוטל עליהם, לכן הם יצאו לכאן בבוקר יום המחרת. אבל כאמור, האזור היה שרוץ שדים מאז ומעולם, והסמוראים מעולם לא חזרו." המשיך המדריך לספר.

"נראה שממש לא." השיבה חברתה של התלמידה.

"אחרי זה נעשו עוד לא מעט נסיונות לקחת את השטח מהשדים, אבל כולם נכשלו. עד שיום אחד, עקרת בית אלמנה הגיעה אל הקיסר האנאזונו, בשנת 1315 לפי התיארוך, וביקשה ממנו חלקת אדמה קטנה, לבנות את חייה מחדש. הקיסר נתן לה את המקום הזה, במחשבה ששום דבר לא יכול להשתבש- במקרה הגרוע ביותר, האישה תמות, ובמקרה הטוב ביותר היא תנצח את השדים ותגרש אותם- אם כי לא באמת האמין בזה.