חבק אותי חזק

פרק 9

•נ.מ גו'ש•
השמש סנוורה אותי, סובבתי את גופי לצד השני ומבטי נתקל בשל אדם "בוקר טוב" חייכתי
"בוקר טוב" הוא ענה וחיבק אותי, התכרבלנו ביחד "אני אוהב אותך" הוא מלמל לצווארי
"אני אוהב אותך גם אדם ואני שמח שהכרתי אותך" נישקתי את ראשו
"אדם וג'וש קומו הארוחת בוקר מוכנה..." גברת מרטין פתחה את הדלת והביטה בנו מופתעת "אמ סליחה שהפרעתי" היא סגרה מהר את הדלת
אדם הסתכל עלי ופניו האדימו
זה רק גרם לי לפרוץ בצחוק פרוע
"זה לא מצחיק" הוא נלחץ
"הכל בסדר ילדון, בא נלך לאכול" גררתי אותו למטבח
"בוקר טוב לזוג יונים" מרלין שתתה מכוס הקפה שלה
"אוי סתמי" אדם התיישב בשולחן ולחייו נצבעו מעט באדום 
"אני יוצאת" גברת מרטין הורידה את הסינר לקחה את התיק ופנתה לדלת
"לאן אמא?" אדם ומרלין שאלו
"יש לי ראיון עבודה ילדים תאחלו לי בהצלחה" היא חייכה
"בהצלחה גברת מרטין" נופפתי לה לשלום והיא יצאה
"רק שתדעו שאתמול בלילה שמעתי אתכם ידפוקים פעם הבאה שאתם שוכבים תעשו את זה קצת יותר בשקט" מרלין פינתה את הכלים שלה
אדם החליף צבעים והסתיר את פניו "ס..סליחהה".
הוא כל כך מתוק שהוא מובך ככה זה רק גרם לי לרצות לנשק אותו
"גו'ש תוכל לצבוע לי את השיער שנסיים לאכול?" לפתע אדם שאל
"אני אשמח, גם ככה יש לנו יום חופשי, לאיזה צבע תרצה?" שאלתי
"כמו שלך, כחול" חיוך מתוק נמרח על פניו
הוא ישב על הכיסא באמבטיה והביט במראה בציפייה, הנחתי את הבוקסה על הכיור והפעלתי את השירים, הגוף שלי זז עם הקצב
שמתי כפפות והתחלתי במלאכה.
הילד הזה גורם לי להרגיש כל כך טוב ושמח, אני רוצה לעשות אותו מאושר.
"גו'ש תשים לב מה אתה עושה, כל המצח שלי צבע" הוא רטן
"עוד מעט אני אמרח את כולך בצבע אם תמשיך לזוז" מרחתי לו קצת על האף כדי להתגרות בו
"אוףף" הוא שלח לעברי מבט לא מרוצה וניסה לא לזוז יותר מידי
"אל תדאג ילדון זה ירד במקלחת" נישקתי את צווארו והמשכתי.
הפלאפון שבכיסי לא הפסיק לרטוט וזה הוציא אותי מדעתי, מי מעז להפריע לי שאני נהנה עם המתוק שלי.
"ניתן לצבע לנוח 40 דק עטוף ואחרי זה נשטוף" עטפתי את ראשו והוצאתי את הפלאפון לבדוק מי החופר
טים: זה הסוף שלך, אני לא אשתוק לך על שהלכת להתלונן אני אהרוס לך את החיים! 5 שיחות שלא נענו והודעה מגעילה מטים.
"הכל בסדר? מי זה התקשר?" אדם ניקה את הצבע מהפנים
"סתם ספאם לא חשוב" כיביתי את הפלאפון "בא נשחק בנתיים בפלייסטישן עד שהצבע יתפס" הלכנו לחדר.
שקעתי יותר מידי במחשבות ולא הצלחתי להתפקס "הייי גו'ש מה קורה איתך אנחנו נפסידד?!" אדם נופף לי והוציא אותי מהבהייה
"אה מצטער אני פשוט קצת עייף" שיקרתי, למה אני עושה את זה ולא מספר לו את האמת? אני מרגיש רע ונמאס לי מזה כבר "אני חושב שעבר מספיק זמן, בא נשטוף את הצבע" התוצאה הייתה מושלמת, בעיקר בגלל היופי של אדם, הכל יהיה עליו יפה.
ייבשנו את השיער ונשכבנו על המיטה "תודה גו'ש" הוא חייך אלי
"בכיף ילדון" נישקתי את מצחו
"אני חושב שאשן קצת, רוצה להצטרף?" הוא שאל
"אני אוותר, אני רוצה לצאת לסיבוב להרגע קצת, אלו ימים מתוחים" התרוממתי
"בסדר תשמור על עצמך" הוא התכרבל בשמיכה
כל כך רציתי להיכנס איתו למיטה אבל הרגשתי חסר שקט ועוד הרבה רגשות שלילים
התיישבתי ברכב ונאנחתי עמוקות 'מתי זה יגמר כבר?' מלמלתי לעצמי והתנעתי, שמתי שירים והתרווחתי במושב.
עברו לפחות עשרים דק' מאז שאני על הכביש ורכב כסוף אחריי, ניסיתי לראות מי זה אבל השמש סנוורה אותי
ניסיתי והתחמק ולהחליף לנתיב או רחוב אחר אבל הוא פשוט לא עוזב אותי, התחלתי להילחץ והגברתי מהירות
הוא נצמד לצד רכבי והתחכך בו
הבטתי שוב תוך כדי שאני מנסה לאזן את הרכב על הכביש וזיהיתי
זה טים.
חייגתי למשטרה אבל לא הצלחתי לדבר, כאילו נגמרו לי המילים 'אני הולך למות?' לפתע הוא התנגש בי במהירות עצומה, הרגשתי שאני נמחץ וכאב חד פילח את בטני וראשי
הרכב כניראה התהפך, אני כבר לא רואה והגוף שלי מרגיש כבד בצורה לא נורמלית, נשימתי נעשתה כבדה ונוזל חם טפטף על פני
"אדם אני מצטער..." צפצוף ארוך נשמע באוזניי זה הדבר האחרון שאני זוכר.
•נ.מ אדם•
שהתעוררתי היה כבר חשוך בחוץ
'או שיט כמה זמן ישנתי' הבטתי בפלאפון השעה הייתה שמונה
ירדתי לסלון, מרלין ואימי ראו ביחד סרט מחובקות "זה נדיר" חייכתי ונשענתי על הספה
"אוי סתום" מרלין שלחה אלי חיוך מבויש
"ממש יפה לך כחול" אימי החמיאה
"תודה, איך היה היום הראשון בעבודה?" שאלתי
"היה נהדר" אמא ענתה
"גו'ש חזר?" פיהקתי והתמתחתי
"הוא לא היה איתך?" מרלין שאלה מופתעת
"לא" מייד לקחתי את הפלאפון וחייגתי, ניסיתי שוב ושוב ושוב אבל הוא לא ענה "הוא יצא מפה בצהריים ולא חזר, אתמול התקשרו מהמשטרה ואמרו שטים במעצר בית, מה אם קרה לו משהו" הלב שלי השתולל והיה לי קשה לנשום מלחץ
"אדם תרגע, בטח נגמרה לו הסוללה" מרלין ניסתה להרגיע אותי
שמתי נעליים ורצתי, רצתי כמו מטורף לאגם והתפללתי שאמצא אותו שם הרגליים שלי כאבו ובקושי הצלחתי לראות מדמעות
נעצרתי כדי לנשום רגע וחיפשתי את הרכב שלו, היה חשוך ושקט
'לא לא לא איפה אתה גו'ש?'
התחלתי ללכת בחזרה והפלאפון שלי רטט
"הלו?"
"אדם תחזור לבית" מרלין הייתה נשמעת רע
"דברי אלי מה קורה?" בלעתי את רוקי
"אספר לך בבית" היא ניתקה
'זה רע זה רע למה היא לא אמרה לי?' התחלתי לרוץ שוב
דחפתי את דלת הבית בחוזקה ותפסתי את מרלין מהחולצה
"מה... קרה? תגידי לי עכשיו!" התנשפתי בכבדות וחולצתי הייתה ספוגה בזיעה
"הוא..הוא עבר..." היא גמגמה ופנייה היו נפוחות מעט מבכי
"אדם תשחרר אותה! גו'ש עבר תאונה והוא בבית חולים" אימי אמרה
"רגע מ..מה?" הייתה לי סחרחורת נוראית "לא זה לא נכון" ניסיתי להסדיר את הנשימה
"אדם אתה חייב להרגע" אימי הושיבה אותי על הספה "אני אסיע אותך אח"כ לבית החולים, תנשום עמוק אתה עלול להתעלף אם תמשיך ככה".
עצרתי את עצמי, רציתי לצעוק רציתי להתפרץ אבל לקחתי נשימות עמוקות וניסיתי להקשיב למה שהיא אומרת "קחי אותי עכשיו בבקשה" ביקשתי בצורה הכי מאופקת שיכולתי
"בסדר אבל קח בחשבון שלא יתנו לך להיכנס אז אתה חייב להיות סבלני" אני ומרלין הלכנו אחריה בשקט ונכנסנו לאוטו
הראש שלי כאב כל כך והגוף שלי רעד בטירוף
חנינו את הרכב וצעדנו לכיוון בית החולים, אני שונא בתי חולים, הריח שלהם גורם לי לרצות להקיא.
המיון היה מלא, רופאים אחיות וסניטרים חלפו על פנינו ללא הפסקה והיה רעש גדול
"סליחה, איפה גו'ש פריקר נמצא בבקשה" מרלין פנתה לפקידה
"מי אתם בשבילו?" היא שאלה
"חברים"
"מצטערת אסור לי למסור לכם מידע" היא ענתה
לפתע מרלין רצה לכיוון זוג שישבו ליד החדר שתייה
"אלן?" הוא אמרה
"הגבר קם ממקומו נראה כאילו עדיין לא מעכל את הסיטואציה
"דיאנה מה מצבו?" קולה רעד
כניראה אלו ההורים שלו
הוא עבר ניתוח ועכשיו הוא בחדר התאוששות מורדם ומונשם" האישה ניגבה את הדמעות במימחטה
"אני כל כך מצטערת" מרלין חיבקה את הזוג וגם אימי הצטרפה אליה
זאת פעם ראשונה שאני רואה את ההורים שלו ולא ידעתי איך להגיב
"לפני רגע העבירו אותו לקומה למעלה, בדיוק התכוונו לעלות, בואו איתנו" אלן הלך לכיוון המעליות ואנחנו אחריו.
"מתי הספקתם לבוא?" אימי שאלה
"הגענו רק לפני חצי שעה והוא עבר את התאונה בסביבות ארבע ומשהו לקחנו מונית כי לא הצלחתי לנסוע בכוחות עצמי" אלן ענה והתקדמנו לחדר, הקומה הזאת הייתה יותר שקטה, הרעשים הבודדים שנשמעו אלו צלצולי טלפון שיעולים וקול המוניטורים.
"אדון וגברת פריקר?" רופא גבוה עם שיער חום ומשקפיים ניגש לזוג "הצלחנו לאזן אותו אבל הוא חייב להיות מורדם ומונשם כי הגוף שלו עבר טראומה ואנחנו לא רוצים להקשות עליו אז נכון לעכשיו הוא כניראה יהיו ככה יום יומיים במצב הטוב, במצב הכי גרוע אולי שבוע
אבל אנחנו מצפים לפחות , הוא עבר..." הוא נעצר לרגע והביט בנו "תסלחו לי אבל מי אתם?" הוא שאל
"אנחנו איתם" מרלין ענתה
"אני מתנצל תתרחקו מעט כי זה חיסיון רפואי ואני לא מורשה לדבר על זה ליידכם"
הלכנו לשבת רחוק מהם ואני כבר איבדתי את הסבלנות, הסתכלתי מחוץ לחלון "רואים מפה את הים" אימי ליטפה את גבי
"הוא לא ימות נכון?" דמעות נאספו בעיניי
"היי הכל יהיה בסדר חמוד, הוא רק צריך להתאושש תן לו זמן"
הנהנתי והבטתי לכיוונם של הוריו, ראיתי זוג שוטרים נכנסים וניגשים אליהם, ברגע שזיהיתי את קמרון הלכתי לשם במהירות

----
גו'ש המסכן 😔

איך עובר עליכם היום? 3: