חבק אותי חזק

פרק 11

ישבתי על הספה ובהיתי בטלוויזיה הכבוייה
"שלום" מרלין נכנסה "איך אתה מרגיש?".
"אממ בסדר, חזרת מוקדם היום" אמרתי
"נכון אבל לא להרבה זמן, אחזור לשם בעוד שעתיים, יש בחור חדש שאני צריכה לעשות לו ראיון עבודה" היא חייכה
"ניראה שאת במצב רוח טוב היום"
"זה בגלל הקידום, התפקיד הזה די כיף" היא התיישבה לידי "רוצה ללכת לבקר את ג'וש?" היא שאלה.
"אני אוכל משהו ונצא" היא הלכה למטבח
לאחר כמה זמן יצאנו לדרך, קצת חששתי, חשבתי על דברים שאגיד לו
"א ד ם" מרלין נופפה מול הפנים שלי "הגענו, אתה בכלל מקשיב?"
"אה כן כן סליחה" יצאתי מהרכב
"היי יהיה בסדר" היא הניחה את ידה על כתפי
נכנסנו למחלקה והתקדמנו לחדר
נעמדנו בפתח והבטתי בו, הוא ראה טלויזיה עם אביו, פניו היו שלוות
"שלום מרלין ואדם" אלן קם לקראתנו
"מה שלומך" מרלין התעניינה
"קצת עייף, בקושי הצלחתי לישון" הוא שפשף את עינייו
"נוכל לדבר עם גו'ש?" היא שאלה
"אני אתן לכם כמה דקות לבד אבל אל תעמיסו עליו, עדיין קשה לו להבין מה קורה סביבו" הוא ענה ויצא מהחדר
התקדמנו לעברו בזהירות והתיישבנו לצד מיטתו
"איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו
"קצת כואב לי אבל מטפלים בי יפה" הוא ענה אך ההבעה שלו הייתה מבולבלת מעט
"אני יודעת שאולי אתה לא מזהה אותנו, אבל אנחנו מאוד דואגים לך ואוהבים אותך, אפשר לעשות היכרות קצרה שוב אם לא אכפת לך" מרלין חייכה אליו
הוא הינהן
"אני מרלין, נעים מאוד" היא לחצה את ידו בעדינות וקרצה
"א..אני אדם" בלעתי את רוקי ולחצתי את ידו
הוא הביט בי לכמה שניות ועינייו נצצו בדמעות
"אהה אני מצטער אני לא מבין מה קרה לי פתאום" הוא מיהר לנגב את הדמעות
"שלום גו'ש אנחנו צריכים ללכת לעשות סיטי" רופא נכנס לפתע לחדר והרס את הסיטואציה
"אנחנו נלך עכשיו, נבוא לבקר שוב בקרוב מרלין אחזה בידי ויצאנו משם
נשמתי עמוק וניסיתי להסדיר את פעימות ליבי
"רואה?!" מרלין אמרה "הוא לא שכח אותך, הוא יזכר לאט לאט"
"תודה רבה" חיבקתי אותה חזק
"אני צריכה ללכת לעשות ראיון לבחור חדש, רוצה לבוא איתי?"
"כן" עניתי
הגענו לאולפן, עלינו במדרגות
הוא ישב שם והמתין, עיניו היו מלוכסנות הוא לבש גופיה צמודה וגופו היה מעוטר בקעקועים ושרירים
שיערו השחור היה פרוע מעט והוא חייך אלינו בצורה נעימה שהבחין בנו בוהים בו
"שלום" מרלין הושיטה את ידה לעברו
"היי נעים מאוד אני ג'ין" עיניו החומות נצצו
"אנחנו נכנסים לראיון אני אקרא לך אח"כ" מרלין וג'ין הלכו
המקום היה ריק וחשבתי ללכת להתאמן קצת באחד החדרים על דיבוב
הנחתי את האוזניות והתחלתי להקליט את עצמי, נסחפתי קצת ובאיזשהו שלב שהגעתי לסצנה המינית, שמעתי דיבורים
עצרתי לרגע והבטתי לצד, ג'ין ומרלין עמדו שם והסתכלו עלי
פערתי את עיניי והפנים שלי בערו ממבוכה
"אל תפריע לעצמך" מרלין צחקה
וג'ין חייך בביישנות
"היי זה לא מצחיק" הפניתי להם את הגב
"זה בסדר תרגע כבר, רק רציתי להראות לו את העבודה אה ומקווה שמחר אתה חוזר לעבוד" היא פרעה את שיערי והם יצאו משם
"למה היא תמיד מביכה אותי מול אנשים" הורדתי את האוזניות ויצאתי מהחדר
"אחזיר לך תשובה מחר כניראה, נהיה בקשר" מרלין נופפה לג'ין והוא הלך
"הוא די חמוד ויש לו קול טוב אני חושבת שהוא מאוד מתאים, מה אתה אומר?"
"אני לא יודע" עניתי
"נו אל תהיה כזה, לא עשיתי את זה בכוונה" היא דחפה אותי מעט
"אהה מה שתגידי, בואי נלך לבית" נאנחתי
בדרך לבית חזרתי על הסיטואציה שקרתה בבית החולים בראשי שוב ושוב
אני שונא לראות את ג'וש ככה, מבולבל ופצוע
"שלום מתוקים שלי" אימי אמרה שנכנסנו לבית
אלן ודיאנה היו בסלון ואירגנו את התיקים שלהם "ערב טוב" הם הביטו בנו
"אתם הולכים?" מרלין שאלה בהפתעה
הם הביטו אחד בשנייה מחוייכים "אנחנו חוזרים לבית, כרגע תהליך השיקום בידם של הרופאים והאחיות ואנחנו יודעים שלאחר מיכן הוא יוכל לשוב לגור כאן, עם האנשים שאוהבים אותו
יש לנו משפחה נוספת שאנחנו מחויבים להם ולצערנו לא נוכל לשהות פה עוד
אנו מודים לכם על הכל וסומכים עליכם שתדעו מה לעשות, ואנחנו תמיד זמינים בפלאפון לכל שאלה".
נפרדנו מהם לשלום והם נסעו
"בואו נשב לאכול" אימי הניחה את ידה על כתפי והובילה אותי למטבח
"הם אף פעם לא הסתדרו כמו שצריך, אני שמחה שהם לפחות תמכו בו בימים הראשונים" מרלין מזגה לעצמה מהמרק
"משפחה היא משפחה וחייבים לתמוך בהם גם אם זה לא הכי מתאים לנו כרגע" אימי ענתה "ואני מקווה שאתם יודעים כמה שאני אוהבת ומעריכה אתכם על הכל" עינייה נצצו מהדמעות
"אנחנו יודעים" נשענתי על כתפה
-לאחר שבוע-
ברכב שררה דממה, ג'וש נעשה לפתע אדום וידו רעדה
"היי הכל בסדר?" שאלתי
"אני צריך אוויר" הוא ניער מעט את חולצתו
אימי פתחה את חלונות הרכב ועצרה בצד
"אני כאן איתך, יהיה בסדר אנחנו נמתין כמה שצריך" אמרתי.
התאונה כניראה גרמה לו לחרדה וקשה לו עכשיו לנסוע ברכב 
לקח לנו זמן להגיע לבית, היינו חייבים לעצור כמה פעמים כדי שג'וש ירגע.
"זה החדר שלך, תרגיש בבית. אל תתבייש לקחת דברים ואם אתה צריך משהו תיקרא לנו" אימי אמרה.
השארנו אותו לבד "יהיה בסדר אדם" אימי חיבקה אותי
הנהנתי ועליתי לחדרי, התיישבתי על המיטה ונאנחתי
לאחר זמן מה, דפיקות קלות נשמעו על דלתי, ניגשתי לפתוח ולהפתעתי ג'וש עמד שם
"אני מפריע?" הוא שאל
"לא, היכנס"
הוא בחן את החדר ונעצר כשראה משהו "הדובי הזה.. קוראים לו שין?" הוא שאל
"אתה זוכר?!" התרגשתי
"מסתבר.." הוא התיישב על מיטתי "אדם.. אני לא יודע להסביר את זה כל כך, אבל כשאני מסתכל עלייך אני מרגיש... אני מרגיש" הוא לא סיים את המשפט ומרלין התפרצה לחדר
"גו'שששש חזרת! ברוכים השבים" היא קפצה עליו בחיבוק
"מרלין תהי עדינה איתו!" כעסתי
"מצטערת אני פשוט מאוד מתרגשת, בואו לאכול האוכל מוכן" היא גררה את ג'וש אחריה
"מה אתה אומר, רוצה לבוא מחר לראות איפה עבדת" מרלין הציעה
"הוא רק חזר ואת כבר מעמיסה עליו" הרגשתי צורך להגן עליו
"זה בסדר" הוא חייך "מחר בבוקר אני צריך ללכת לבית חולים לבדיקה ואחרי זה כניראה אבוא" הוא שתה מים
מרלין הוציאה לי לשון וחזרה לאכול.
אחרי הארוחה נכנסתי להתקלח ולישון, המחשבה שג'וש בקומה למטה שיגעה אותי ולא הצלחתי לעצום עין כל הלילה.
ירדתי לסלון וראיתי את אימי
"בוקר טוב אהוב" היא התארגנה לעבודה
"בוקר טוב" פיהקתי ושיפשפתי את עיניי
"חשבתי על רעיון בשביל גו'ש, יש לי אופניים במחסן שכבר לא בשימוש אבל הן תקינות, מה דעתך לנסוע איתו לבדיקה?" היא אמרה
"רעיון טוב!" ניגשתי לקחת אותן
"הן באמת נראות בסדר, תודה רבה" חייכתי אליה
"אני יוצאת לעבודה יום מקסים אהוב" היא נישקה את מצחי ויצאה
"אני חושב ששמעתי את השם שלי מיקודם" גו'ש יצא מחדרו
"בוקר טוב כן, אמא שלי נתנה לנו את האופניים האלה והציעה שניסע איתן לבדיקה במקום ברכב, ואחרי זה ניסע לאולפן" אמרתי
"רעיון טוב, אני אתארגן ונצא" הוא חזר לחדר
לאחר כמה זמן היינו מוכנים
"עדיף שאתה תיסע ואני אשב מאחור" גו'ש אמר
"א..וקי" התיישבתי על האופניים והוא מאחורי, זה הרגיש מוזר והלב שלי פעם מהר, הוא כל כך קרוב אלי
הנסיעה לקחה זמן ובסופו של דבר הגענו שאני מת מחום
"מצטער שאני גורר אותך איתי" גו'ש גירד את ראשו
"זה בסדר, אני רוצה להיות איתך" חייכתי
"אני נכנס לבדיקה בנתיים תנוח".
אני שונא בתי חולים, הריח שלהם עושה לי רע, רק שאין ברירה אני הולך אליהם אבל בתקופה האחרונה, ביקרתי פה יותר מידי.
אני מקווה שבקרוב זה יסתיים ולא אצטרך להיות כאן שוב.
הזמן עבר וממש השתעממתי, אחרי חצי שעה
ניגשתי לחדר שתייה ומזגתי לעצמי מים קרים שיצננו את גרוני
לפתע מישהו נכנס
"סיימתי בא נלך" גו'ש נעמד מולי.
החדר היה קטן וג'וש היה ממש קרוב לפני, הוא התקרב יותר והניח את ידו על הקיר שמאחורי
יכולתי להרגיש את הנשימות שלו על שפתיי
עינייו נפערו והוא הביט בי במבוכה "אני.. אני מצטער אני לא התכוונתי" הוא התרחק מימני ככל האפשר
"זה בסדר, בא נלך" הלב שלי השתולל והתקדמתי בצעדים גדולים לאופניים שבחוץ.
הדרך לאולפן הייתה מלווה בדממה
"הגענו" הכרזתי וקשרתי את האופניים "בא אחריי" הובלתי אותו
"אוו שלום לכם" מרלין קיבלה את פנינו "אילו אורחים מיוחדים" היא פרעה את שיערי
רוב העובדים ידעו על התאונה אז הם לא פנו לג'וש או אלי בשאלות ויכולנו ללכת ברוגע
"עוד מעט יבוא לכאן איש מכובד ששמע על האולפן ומעוניין לתרום לנו כסף, אז בלי שטויות ראש כרוב" מרלין הוציאה לי לשון
"כאילו שהתכוונתי" מלמלתי והתקדמתי לחדר הקרוב
"המקום הזה מרגיש מוכר מאוד" גו'ש הביט סביבו
"עבדת פה לפחות כמה שנים אז זה מובן מאליו שתרגיש ככה" אמרתי
לרגע כולם השתתקו, הסתובבתי כדי לבדוק למה, ואז ראיתי מישהו נכנס
שיערו השחור היה מעוצב בג'ל לאחור, הוא לבש חליפה והיה מלווה בבחור נוסף קצת נמוך מימנו עם שיער וורוד 
"תודה רבה שבאת לראות את המקום מר סמית'" מרלין דיברה ברשמיות, זה היה משעשע לראות אותה ככה 
"המקום ניראה די קטן, יש לכם מספיק חדרים?" הוא התעניין
"כמובן, יש לנו עוד קומה למעלה, בא אחרי" הוא הובילה אותו
"דאדי תמשיך בלעדי, אני צריך לשירותים" ורוד השיער פנה לגבר בחליפה
"אנחנו נהיה בקומה למעלה ביל" הוא חייך אליו והמשיך ללכת
"סליחה איפה השירותים פה?" הבחור שאל
"אני אראה לך בא" הובלתי אותו
"תודה רבה" הוא הודה לנו כשסיים ואז הלך
"אה חכה לי שנייה, גם אני צריך" גו'ש נכנס
המתנתי בחוץ ולאחר כמה דקות גו'ש יצא שלחייו סמוקות
"הכל בסדר?" שאלתי
"אה כ..כן סתם פשוט נזכרתי במשהו" הוא נמנע מקשר עין ומיהר ללכת לפני