מחברת סיפורים קצרים

הילדה והפרח

היו היה פעם, בארץ לא כל כך רחוקה, בעיר די קטנה, ילדה.

הילדה נהגה ללכת בכל יום ובאותה שעה בשביל ארוך ומפותל בדרך לביתה. 

בכל יום, הייתה הילדה צועדת בשביל שנקבע במיוחד עבורה, מחייכת לכל עבר, מעודדת את העוברים והשבים שעייפו מן הדרך, הופכת את הדרך האפורה לצבעונית עם עיניה המבריקות ומילותיה הצוחקות.

 בכל יום מחדש, במהלך המסע הקטן לביתה, החזיקה בידה פרח קטן ולבן. פרח שנקטף לפני הזמן, פרח דק. שברירי.

יום אחד, לא היה איש בשביל המפותל, והילדה נשארה לבדה. בניגוד מוחלט לטמפרטורה החמה בחוץ, גשם קל החל לרדת מן השמיים ונחת בין עיניה.

הטיפות העדינות זלגו ונפלו על הפרח הלבן. הטיפות השקופות הפכו לפתע לכתמים שחורים וצבעו את הפרח הקטן. הפרח שנקטף טרם זמנו, שלא הספיק להתפתח ולזהור ביופיו, החל להיהרס. למה? הילדה לא שאלה שאלות. אף אחד לא ביקש את אישורה. 

היא לא אהבה את המראה החדש של הפרח שלה אך היה נותר רק להשלים עם המצב ולשמור על על הפרח מכל משמר.

ככל שעבר הזמן, ככל שחלפו הימים על השביל, הפרח הלך ונבל והשחיר. הילדה ניסתה לעזור לפרח, היא השקת אותו וטיפלה בו אך שום דבר לא עזר. למרות זאת, הילדה לא הייתה מוכנה לשחרר, היא לא יכולה. איך היא מסוגלת לנטוש פרח שתלוי רק בה?

הימים חלפו להם ובמקום לחייך להולכים ולשבים, הייתה הילדה צופה בפרח הגוסס. בתקווה שמשהו ישתנה. בתקווה שישוב ויפרח.

עיניה המבריקות האפירו עם הזמן, כצבע השביל בו צעדה. ואם זו אשמתה? חשבה לעצמה. היא רק ילדה קטנה. זה היה בלתי נמנע.

ההולכים והשבים נעלמו עם הזמן והילדה נשארה בשביל לבדה. מחזיקה בפרח קטן ושחור בידה. היו היה פעם, בארץ לא כל כך רחוקה, בכל עיר אפשרית, ילדה. ילדה שהחליטה יום אחד להביט הצידה, רק לרגע קטן וראתה שביל חדש בצד השני של המדרכה. 

האם תעברי? האם תצאי לדרך חדשה? האם תשאירי את הפרח שנבל ותשלימי עם מה שקרה? תשלימי עם התמימות שהוכתמה ונבלה?זה לא כזה פשוט ולא כל כך קל.

האם תשחררי את האשמה שמעולם לא הייתה שלך, ותיתני לעצמך לפרוח ולבחור את הצבעים שלך בעצמך?

זה תלוי רק בך ילדה.