מחברת סיפורים קצרים

אביגיל המיוחדת

אביגיל

אביגיל תמיד הייתה מיוחדת.

היא שמחה כשדיברו עליה כך, היא מעולם לא הבינה מדוע לא חייכו כשאמרו זאת.

לאביגיל לא היה אכפת. כי להיות מיוחדת, זה אומר שהיא לא כמו כולם, ולהיות כמו כולם זה משעמם. נכון?

כשאביגיל הגיעה לכיתה ו', היו ילדים שהחליטו להיות מרושעים במיוחד. היא לא אהבה את זה. היא כל כך לא אהבה את זה, היא כל כך כעסה בגלל זה, עד שיום אחד החלה להרגיש את הכעס עולה מהבטן הקטנה היישר אל ריאותיה, מתחיל לקחת ממנה את האוויר.

המחסור באוויר היה כל כך חזק עד שהחלה להרגיש בעיגוליה התכולים, בין הטשטושים הזועמים שזהו זה. היא הולכת לאבד את ראייתה.

כשהכעס היה עושה את דרכו החוצה, אביגיל הייתה נרגעת וחיוך של הקלה על פניה.

למה אביגיל בכלל כועסת? איש לא ידע.

לצערה, איש לא חייך אליה חזרה.

היא מיוחדת חשבה, להיות כמו כולם זה משעמם. אז למי אכפת.

כשאביגיל הגיעה לתיכון, גוש הכעס שהחזיקה בפנים הלך וגדל.

היא עשתה כל כך הרבה מאמצים. רק חייכו אליי, לחשה. אני אהיה שקטה. אני מבטיחה.

יום שישי אחד, אביגיל חייכה מאוזן לאוזן אי שם בגן העגול. האנשים הרגילים עמדו שם, צחקו וחייכו אליה.

"או או" עיוותה לפתע את פניה חוסר אונים.

הגוש החם בבטן החליט שזה הזמן, ועשה את דרכו במהירות אל ריאותיה.

"קשה לי לנשום" היא פוסקת בבהלה.

לצערה, הגוש העקשן לא סיים את מסעו בגופה האומלל.

אביגיל צועקת. היא רק רוצה שזה יפסיק. הסביבה הופכת מטושטשת וגופה זז ומתעוות בניסיון לפלוט את החוצה את הגוש האכזרי.

בינתיים כולם מתאגדים סביב גופה הרוטט. חלקם מביטים בדאגה, חלקם בפחד מהול בסקרנות. כמובן שלא מרצון לחטט.

למה היא בכלל כועסת ולמה היא בכלל רוטטת? איש לא ידע.

הם רק המשיכו לעמוד סביבה, להביט בה ולתהות בליבם.

אבל אביגיל יודעת. היא יודעת שעוד מעט, האנשים הסקרנים ייעלמו. היא תישאר לבד.

היא לא תחזור לגן העגול יותר. גם הם כנראה יחשבו שהגוש מדבק. זה לטובת כולם הם יגידו לה. והיא רק תהנהן.

אבל אביגיל יודעת את האמת, היא יודעת.

אבל זה בסדר, היא פשוט תלך משם.

אבל למה אביגיל כועסת?

אני לא יודעת.

מעולם לא שאלתי אותה.

אבל זה בסדר. כי אנשים מיוחדים נידונו להיות לבד. נכון?