לג'ונגקוק יש זוגיות, הרבה דברים לעשות ומעט מדי זמן פנוי, אבל זה לא מונע מטאהיונג לגרור אותו לצרות, לפלרטט איתו ולקבל ממנו מכות, כי:"תיגע בי עוד פעם וחבר שלי יבוא להרביץ לך!" והוא נוגע בו עוד הרבה פעמים.
פאנפיק בפורמט הודעות וטוויטר על ג'ונגקוק שרק...
ג'ונגקוק לבש סוודר ארוך ושחור עם מכנסיים בצבע תואם. לרוב הוא מתגנדר ומתלבש יפה, בסטייל היחודי שלו, אך הלילה הוא רק לומד עם מישהו שעושה לו קצת פרפרים בבטן.
ג'ונגקוק מבולבל: בהתחלה חשב שנדלק על יונג'ון, אבל עכשיו מתקשה לסלוח לו ואפילו מפתח רגשות אל טאהיונג. רק שהוא לא יודע אם זה בגלל שהציל אותו או בגלל מי שהוא באמת, וזאת כנראה האופציה הראשונה, כי ג'ונגקוק לא באמת מכיר אותו.
יש לו הזדמנות להכיר.
השעה כבר תשע ורבע, ג'ונגקוק יושב בטלפון ומחכה לצלצול בפעמון. הוריו לא בבית. אימא יצאה למשמרת לילה בבית החולים ואבא מחוץ לארץ בגלל העבודה. ההורים שלו תמיד היו עסוקים, לכן ג'ונגקוק התרגל להיות לבד. במיוחד אחרי שנעלם אחיו.
טאהיונג מגיע באיחור אופנתי וחיוך מטופש, לבוש בצורה קלילה מדי לעונה ולא הביא דבר מלבד עצמו.
"לא ברור לך שצריך להביא מחברת?" שאל ג'ונגקוק כשהכניס אותו פנימה.
"אה? אין לי מחברת." השיב טאהיונג, סוקר את הבית בעיניו. הוא ממש אוהב את העיצוב, את הגוונים החומים-בהירים שמשתלבים עם הצמחים הירוקים. הבית הזה מרגיש ביתי.
"למה ציפיתי..." נאנח השני. הוא מוביל את האורח לחדרו בקומה השנייה ופותח לפניו את הדלת, נותן לטאהיונג לעכל לרגע. כולם צריכים את זה לפני שהם נכנסים לחדר של ג'ונגקוק.
חדרו, לעומת שאר הבית וג'ונגקוק עצמו, בצבע ורוד. הכל ורוד. אפילו הפוסטרים של הלהקות שהוא מעריץ עם גוונים ורודים. טאהיונג היה חושב בסטריוטיפיות שזה חדר של ילדה בת עשר ושהם טעו בדלת, אבל ג'ונגקוק גוער בו להיכנס וטאהיונג קולט במהרה שכאן מתגורר הדובשן בחצאית.
"לא ציפיתי." מתוודה טאהיונג.
"מה חשבת? שאני ישן בארון קבורה ויש לי שלדים בחדר?" גיחך ג'ונגקוק, ניגש אל שולחן העבודה שלו עליו מסודר כבר כל החומר. הוא דאג למצוא סיכומים באינטרנט לחומר שטאהיונג הועיל בטובו לשלוח ולסכם בעצמו כמה נקודות חשובות על דפים עם מרקרים צבעוניים.
"חשבתי יהיה לך חדר שחור בסגנון פאנק-רוק, אבל המקום זה אני רואה פוסטרים של טוויס ומליון בובות על המיטה." טאהיונג התיישב לידו, ממשיך להביט בחדרו ולא יודע על מה למקם את עיניו.
הכל ורוד, נוצץ וזוהר. רק רצפת הפרקט בצבע חום בהיר והקירות לבנים. החדר היה מבולגן מעט, קצת קריפי, אבל היה בו משהו נינוח. טאהיונג לחלוטין יכול להתרגל לזה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
הטלפון צלצל באמצע ההסבר הכה מרתק של ג'ונגקוק. טאהיונג ניסה להתרכז, באמת, אבל לעיתים פשוט בהה בשפתיים הזזות שלו.
הוא שלף את הנייד מהכיס, גרם לשני להשתתק ולהיאנח, כי שוב משהו מעסיק את תשומת ליבי של טאהיונג.
"מה יש?" ענה לשיחה.
"סע להביא סחורה לנאמג'ון." קבע ג'ימין.
"עכשיו?!" צעקתו הפתאומית הבהילה את ג'ונגקוק. "אני לומד למבחן, אני לא יכול עכשיו! למה נאמג'ון לא יכול לעשות את זה?"
"אתה דביל? אחרי שאבא שלך קלט אותנו מסתובבים אצלך בפעם הקודמת הוא נעל את המחסן על טביעות אצבע של בני הבית בלבד, כי חשב שאנחנו גנבים! הוא גם לא יצליח לעבור את השער." הסביר ג'ימין.
"שסוקג'ין יעזור לו."
"בעצמך אמרת לא לערב את אח שלך, כי הוא שואל יותר מדי שאלות ועלול לספר לאבא שלכם!" החל להתעצבן ג'ימין.
"טוב-טוב." נאנח טאהיונג. "אני אסע להביא."
"מה קרה?" שאל ג'ונגקוק בעיניים גדולות ומבט סקרן. עבר רק חצי שעה מתחילת השיעור ולטאהיונג כבר צצו בעיות חדשות.
הוא שותק מספר שניות, מסתכל על ג'ונגקוק בעוד שחיוך עולה על קצוות שפתיו.
