נ.מ. הארי:
קמתי מהשעון המעורר המעצבן שלי, שלחתי יד מנסה לכבות את זה בלי להצטרך לפתוח את העיניים כמה וכמה ניסיונות כושלים וכאב ראש שלאט לאט מתפתח פתחתי את העיניים והדבר הראשון שהיה לי מול העיניים היה התמונה של לואי מול הפרצוף שלי, צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי נראה לי, הצרחה שלי גרמה לניק להיבהל וליפול מהמיטה, המשכתי לצרוח כאילו מישהו עומד לרצוח אותי והרגשתי כאילו אני לא יכול לנשום, כל מה שיכולתי לשמוע היו הפעימות לב של עצמי דרך האוזניים.
הרגשתי ידיים נעטפות מסביבי מה שגרם לי לצעוק אפילו יותר חזק, התחלתי לבכות ולנסות להרביץ למי שהידיים האלו שייכות לו.
נ.מ. ניק:
התעוררתי מהארי צועק כאילו מישהו מנסה לרצוח אותו הדבר הראשון שעשיתי היה לחבק אותו מתוך אינסטינקט, מה שגרם לו לצעוק אפילו יותר חזק, להתחיל לבכות ולנסות להרביץ לי. למרות כל זה המשכתי לחבק אותו, יודע שזה מה שתמיד הרגיע אותו כל פעם שהיו לו את אחד הסיוטים האלו או התקף חרדה, ניסיתי לראות מה הייתה הסיבה לתגובה שלו כי ידעתי שזה לא סיוט משתי סיבות אחד הוא לא מזיע שתיים מתתי שיש לו סיוטים הוא קודם זז מלא במיטה מה שמעיר אותי ורק אז מתחיל לצעוק עכשיו הוא התחיל לצעוק משום מקום המשכתי לחפש עד שמצאתי את הסיבה, התמונה של לואי על השידה. איך לעזאזל זה הגיע לכאן אני השארתי את זה למטה.
המשכתי לחבק אותו מצמיד את הראש שלו לחזה שלי כדי שהוא יוכל לנסות לחקות את הקצב נשימה שלי כמו שהוא תמיד עושה, הוא לאט לאט נרגע הנשימות שלו חוזרות לקצב רגיל והוא הפסיק לצרוח הוא פתח את העיניים ומסתכל אליי עם העיניים הירוקות היפות שלו, הן נראות כמו קריסטלים בגלל כל הדמעות שעדיין לא נפלו, היה אפשר לראות בהן פחד טהור מה שגרם ללב שלי להישבר.
"תאמר לי שאתה זה ששמת את התמונה הזאת שם! תאמר שזאת סתם בדיחה חולה! תאמר לי שהוא לא באמת חזר! בבקשה ניק הוא לא יכול לחזור! הוא לא יכול! בבקשה!" הוא אמר הקול שלו רועד, חיבקתי אותו חזק יותר שם את הראש שלי מעל שלו ומצמיד אותו אלי אפילו יותר אם זה בכלל אפשרי "אני מצטער הארי" אמרתי מנשק לו את הראש ושומע אותו בוכה, הרגשתי את הדמעות שלו על החלק העליון החשוף שלי, אחרי כמה דקות שחררתי אותו מחזיק את הפרצוף שלו בידיים שלי ומנגב את הדמעות שלו עם האגודלים שלי "אתה רוצה שנלך למשטרה?" שאלתי מסתכל ישר בעיניים שלו, הוא הסתכל על המיטה ואז חזרה אליי "ל-לא הם לא יאמינו לנו וגם אם כן הם לא יכולים לעשות כלום. אפשר בבקשה פשוט, להישאר בבית היום. א-אני לא חושב ש-שאני יכול ללכת לאנשיהו ל-לבד או לתת לך ללכת לא-אנשיהו לב-בד לפחות ל-לא היום" הוא אמר נאחז ביד שלי כאילו חייו תלויים בזה כאילו שאם הוא ישחרר אני יעלם "זה בסדר מבחינתי" אמרתי מנשק לו את הראש ומחבק אותו.
באותו יום פשוט נשארנו בבית במיטה רואים תוכניות בנטפליקס. הארי רצה לקום ולהכין לנו אוכל אבל כמובן שלא נתתי לו וירדתי במקומו אני רוצה שהוא יירגע ושלא יצטרך לדאוג לגבי שום דבר, ירדתי במדרגות מתקדם לכיוון המטבח, אבל לפני זה נעצרתי מול הסלון חושב שראיתי שם משהו זז התחלתי להתקדם לסלון. נעצרתי בכניסה לסלון מסתכל על משהו שהיה ניתן לתאר רק כמקדש.
על הקיר הייתה תמונה ענקית של הארי ומסביב תמונות יותר קטנות שלי ושלו, אם זה בחדר שינה, בשירותים, במקלחת, במסעדות, על הספה בסלון והרבה יותר מקומות עד שזה הגיע לרמה שזה שלח צמרמורת דרך העמוד השדרה שלי לחשוב שתמיד יש מישהו שמסתכל עלייך ואפילו לא ידעת על זה. בכל התמונות היה על הפרצוף שלי איקס ולב מסביב לפרצוף של הארי, מתחת לתמונות היו נירות ופרחים מסודרים בסוג של שביל התחלתי ללכת בין הנירות והפרחים. "אתה לא האחד שאמור היה לראות את זה" שמעתי מישהו אומר ואז הרגשתי כאב חד בראש, נפלתי לרצפה והכל הפך להיות שחור.
-------
מילים- 607
אחרי שעברתי על כל הפרק הוא יצא ארוך מדי אז אני מפצלת ואם זה ימשיך ככה הסיפור יהיה פי שתיים יותר ארוך ממה שהוא היה בהתחלה כי גם בפרק הקודם הוספתי משהו כמו מאה או מאתיים מילים אז כן.
מקווה שאהבתם.
"לואי?".
-------
מילים:665
YOU ARE READING
stalkers obssesion//L.S.
أدب المراهقين(לא גמור ולא יעלו בו עוד פרקים) נותן לו נשיקה, נראה לי שהוא רצה קצת יותר כי הוא מיד החזיר אותה רק הרבה יותר חזק. הוא התחיל להוריד את הידיים שלו על הגוף שלי בזמן שאני עושה את אותו הדבר עד שהגעתי לכיס של הסווטשרט שלו, הרגשתי משהו... הכנסתי את היד שלי...
