העכבישה רצה ו...
אנבת׳ התעוררה בצרחה קורעת לב.
היא רעדה במיטתה, וזיעה קרה נטפה ממנה.
העור שלה עיקצץ, וצרחה חזקה פי שתיים בקעה מפיה כשראתה את מאות העכבישים שהתרוצצו על גופה.
אנבת׳ הרגישה כל פיסת עור מגופה הקטן ננשכת שוב ושוב על ידי העכבישים השחורים, הגדולים, שהחליטו שהיא ארוחת הערב שלהם.
״לא, בבקשה, בבקשה, לא.״ היא התחננה, לוחשת את המילים למרות שידעה שהם לא יעזרו.
בנוסף לעכבישים, החלום שאנבת׳ חלמה השאיר בה תחושת אימה נוראה.
איכשהו, למרות שאנבת׳ חלמה כבר שנים את אותו חלום, היא עדיין פחדה ממנו.
שלוש שנים. שלוש שנים שבהם היא התעוררה כל לילה במצוקה.
״אבאאאא״ היא צעקה, והיא ידעה שזה לא יעזור. אבא שלה היה בעבודה. הוא נטש אותה כמו תמיד.
אנבת׳ ידעה של מי הצעדים שנשמעו מבעד לדלת שלה.
היא ידעה שזה לא אבא שלה.
ובכל זאת, היא קפצה כששמעה אותם. כמו כל לילה.
כל לילה, שהיא זיהתה את הצעדים החלשים אבל הכעוסים מתקרבים לדלת של החדר שלה.
צעדים של אדם שהיא שנאה.
שנאה לא פחות מאת העכבישה בחלום.
הדלת נפתחה בחריקה, וצל של האדם השנוא על אנבת׳ הופיע בדלת.
אבל לצל גם הייתה השפעה טובה, העכבישים שהתרוצצו עליה התחבאו ונעלמו ברגע שהאישה הגבוהה נכנסה לחדר.
אמה החורגת של אנבת׳ לא הייתה אישה יפה, לפחות לא מנקודת מבטה של אנבת׳. היה לה שיער אדום צבוע, שהיה אסוף בגומיה משעממת. הפנים שלה היו חדים והיו נראים תמיד ביקורתיים.
הפעם, לביקורתית נוסף גם כעס.
תווי פניה היו אפילו פחות יפים בשילוב הזה.
אנבת׳ התכווצה ממקומה כשאמה החורגת התקרבה אליה יותר ויותר.
״אנבת׳״ היא אמרה באיום. ״תפסיקי לצעוק מיד. אני לא אתן לך להמשיך לצרוח ככה. את מעירה את הילדים שלי! אתמול בובי לא הצליח לחזור לישון, וזה רק באשמתך. אם אני אשמע אותך צועקת עוד פעם אחת אני אאלץ להשתמש בשיטות ה... לא נעימות שלי כדי להשתיק אותך.״ קולה היה שקט אבל קטלני.
כמובן.
אנבת׳ לא ציפתה לשום דבר אחר.
״אבל... העכבישים-״ ניסתה אנבת׳ לומר.
אמה החורגת גילגלה את עיניה. ״כן? הם השאירו צלקות כמו שאתמול בבוקר היו לך?״ היא אמרה בקרירות.
הצלקות הלבנות, הדקות והארוכות שהעכבישים השאירו, נעלמו בדרך פלא בבוקר. כשאמה החורגת של אנבת׳ הייתה שם.
״את... את יכולה להישאר כאן איתי?״ אנבת׳ שאלה בקול רועד. היא לא באמת רצתה את זה, אבל אמה החורגת גרמה לעכבישים להעלם.
האישה צחקה בקרירות. ״אנבת׳ הקטנה מפחדת? את יודעת, אני חושבת ששיטת חינוך טובה היא להתמודד עם הפחדים שלך.״
אמה החורגת של אנבת׳ הסתובבה ויצאה מהחדר ״נתראה מחר בבוקר.״
ואנבת׳ הספיקה לשמוע את ההמשך של המשפט אחרי שהדלת נטרקה ״לצערי״
אנבת׳ בהתה בנקודה בקיר כשהעכבישים טיפסו עליה שוב.
היא חשבה שאולי זה יעזור לעצור את הדמעות.
אבל אחרי כמו שניות שדה הראייה שלה הטשטש.
היא קמצה את אגרופיה כשדמעה אחת ברחה ונחתה בשקט על הסדין המלוכלך שלה.
עוד דמעות הציפו אותה, ואנבת׳ נאבקה בכל אחת מהן.
היא לא תתן לה לנצח.
אנבת׳ ידעה שכל מה שהיא רוצה זה לפגוע בה.
היא ידעה שלאמא החורגת שלה אכפת רק מהילדים הביולוגים שלה.
ואנבת׳ ביקשה עזרה, והיא לא הייתה מוכנה.
איכשהו האישה הקרה הזאת הצליחה להיות אטומה לסבל של אנבת׳.
לאנבת׳ הייתה הרגשה שגם אם היא תהיה בסכנת חיים, אמה החורגת תתעלם. לא יהיה לה אכפת עד שזה יגיע לילדים שלה.
ובגלל זה, כשאנבת׳ שוב פעם הרגישה את העכבישים נושכים אותה, היא לא צעקה. היא סתמה את הפה וויתרה לדמעות שזלגו על פניה.
היא טמנה את ראשה בכרית, בוכה את חייה.
רעיון שהיא הדחיקה כבר הרבה זמן מצא את דרכו שוב לתשומת ליבה, וככל שאנבת׳ ניסתה להדחיק אותו שוב, ככה הוא התחיל למצוא חן בעיניה יותר ויותר.
למה להישאר במקום שכל כך לא טוב לה בו?
YOU ARE READING
סיפורה של אנבת׳
Fanfictionאני חייבת לברוח. אנבת׳ הבינה את זה סוף סוף. המשפחה שלה שנאה אותה והיא שנאה אותם. זה לא יכול להמשיך ככה. הם התעללו בה. אנבת׳ הייתה חכמה. היא ידעה שהאפשרות היחידה שלה היא ללכת. לברוח מהבית. להתרחק מהשנאה. ואז היא החליטה. היא עומדת לברוח. היא לא מסוגלת...
