סיפורה של אנבת׳

חלק 2

״אנבת׳.... אנבת׳.... אנבת׳...״ אחיה הקטן בובי אמר.

״כן בובי?״ אנבת׳ אמרה בחוסר סבלנות

״אני רוצה שתתני לי את הבובה שלך.״

״איזה בובה?״

״הבובה הקטנה הישנה המוזרה שלך״ הוא אמר והצביע על הבובת ינשוף הקטנה שהייתה לה.

״אממ לא.״ היא אמרה בהחלטיות ״וגם למה שבכלל תרצה אותה אם היא ישנה ומוזרה?״

״כי זה לא פייר שלך יש ולי אין.״ הוא אמר.

אנבת׳ התנשפה בחוסר אמון.

היה לו הכל. כל דבר שהוא רצה ההורים שלו קנו לו.

״יש לך כל דבר, יש לך מיליון בובות. למה אתה רוצה את הבובה היחידה שלי?״

״כי אין לי בובה של ינשוף״ הוא אמר

״אה...״ אנבת׳ היססה. היא ידעה שהיא בסוף תהיה חייבת להביא לו. שגם אם עכשיו היא תגיד לו לא הוא יגיד את המילה האהובה עליו... ״אמא״

״אם לא תביאי אני אגיד אותך לאמא״ הוא אמר.

היא ידעה מה יקרה, זה כבר קרה כל כך הרבה פעמים.

החיזיון עלה בעיניה, מה שקרה בפעם הקודמת. בפעם שלפני זה. בפעם שלפני זה.

אנבת׳ משכה בהיסוס בכתפיה. היא לא רצתה שהוא יקרא לאמא שלו. אבל היא לא רצתה לתת לו את הבובה. אבל מצד שני, אם הוא יקרא לאמא שלו, היא תכריח את אנבת׳ להביא לו את הבובה.

לפני שאנבת׳ הספיקה להגיד משהו, בובי התחיל לצעוק

״אמאאאאאא״ הוא צעק. ״אמאאאאאא״

לאחר כמה שניות אמא שלו הופיעה. ״כן, בובי׳לה?״

״אנבת׳ לא מוכנה להביא לי את הבובה״ הוא אמר.

אנבת׳ שנאה את הקול שלו. כל כך תינוקי. כל כך ילדותי. הוא לא היה הרבה יותר קטן מאנבת׳, אבל לפי ההתנהגות שלהם זה היה נראה כאילו יש בניהם שנים.

״אנבת׳?״ אמה החורגת שאלה אותה. ״זה נכון?״

אנבת׳ ידעה שהיא לא אומרת כדי באמת לברר מה קרה, גם עם אנבת׳ הייתה אומרת לה שזה לא, היא הייתה מוצאת דרך שבה אנבת׳ שיקרה. היא תאמין לבובי לא משנה מה באמת קרה.

אנבת׳ השפילה את מבטה. היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לאמה החורגת בעינים, זה היה גורם לה להתפרץ. והתפרצות אף פעם לא נגמרת טוב. ״זאת הבובה היחידה שלי״ לחשה אנבת׳, היא ניסתה לגרום לאמה החורגת לרחם עליה. היא ידעה שזה הסיכוי היחיד שיש לה לשמור את הבובה. למרות שהוא היה קטן מאוד.

״אבל לי אין בובה של ינשוף. ואני צריך אחת כדי להשלים את האוסף שלי.״ בובי ציין.

״בבקשה״ התחננה אנבת׳ וניסתה ליישר את מבטה אל האישה הנוראה שעמדה מולה. ״זה הדבר היחיד שמקשר אותי לאמא שלי. אבא קנה לי אותה כשהייתי קטנה, הוא אמר שזה מזכיר לו אותה.״

״אמא שלך נטשה אותך. את לא רוצה להיזכר בה״ היא אמרה בקריריות.

זעם הבזיק על פניה של אנבת׳. היא ניסתה להדחיק את הכעס אבל לא הצליחה.

״אני בטוחה שהיא יותר טובה ממך״ אנבת׳ אמרה בשנאה.

״הו אנבת׳. את לא יודעת. אני אמא מעולה. היא נטשה את כל ילדיה.״

״את טובה לילדים שלך. לא אלי. היא לפחות לא מתעללת בי או מרושעת אליי״ אנבת׳ סיננה.

״אהא. טוב. מה שתגידי.״ אמא החורגת אמרה. ״אבל אני לפחות כאן איתך. מה שאי אפשר להגיד על אמא שלך. אבל נמאס לי מהמשחקים תתני עכשיו לבובי את הבובה.״

״א... אבל...״ אנבת׳ גמגמה, היא לא רצתה למסור את הבובה. זה היה הדבר היחיד שקישר אותה לאמא שלה.

אמה החורגת הניפה את ידה. ״אל תכריחי אותי לסטור לך.״ היא אמרה באיום.

אמה החורגת אף פעם לא באמת הרביצה לה. אבל אנבת׳ יכלה להרגיש את החום המעקצץ אחרי הסטירה. את הצריבה. היא הרגישה את זה כאילו זה קרה מיליון פעמים. היא יכלה לדמיין את זה, כי זה היה מאוד מציאותי. היא לא ידעה למה אמה החורגת אף פעם לא הרביצה לה. אולי היא בכל זאת הייתה קצת מוסרית.

אבל אנבת׳ לא הייתה בטוחה שזה ימשיך ככה. היא חייה באימה שיום אחד אמה החורגת תתעצבן מספיק בשביל לשבור את המחסום הזה, והיא תתחיל להרביץ לאנבת׳.

אנבת׳ ידעה שברגע שזה יקרה החיים של אנבת׳ יהיו גרועים הרבה יותר.

״אבל-״ היא ניסתה להתווכח.

״עכשיו!״ צעקה אמה החורגת וכעס בלתי נשלט הסתמן על פניה.

אנבת׳ הושיטה לבובי את הבובה באי רצון.

הוא חייך אליה חיוך מתנשא. ״תודה״

דמעות זרמו על לחייה כשהיא הסתובבה ורצה משם.

היא לא ידעה למה אבא שלה נתן לאישתו לעשות את זה.

למה היה לו אכפת יותר מהאישה הזאת מאשר מאנבת׳.

היא לא הבינה למה הוא התחתן איתה.

היא לא הבינה.

אנבת׳ שנאה לא לדעת.

היא שנאה להרגיש חסרת אונים.

היא שנאה לחיות בפחד מאמה החורגת.

היא שנאה לשנוא כל הזמן.

בעוד הדמעות החליקו על פניה בלי סוף, אנבת׳ לא הצליחה לעצור את התוכנית שעלתה בראשה.

היא תברח.

היא חייבת לברוח.

המשפחה שלה שנאה אותה והיא שנאה אותם.

זה לא יכול להמשיך ככה. הם התעללו בה.

אנבת׳ הייתה חכמה. היא ידעה שהאפשרות היחידה שלה היא ללכת. לברוח מהבית. להתרחק מהשנאה.

ואז היא החליטה. היא עומדת לברוח.