אנבת׳ לא הצליחה להירדם באותו לילה.
היא ניסתה להכריח את עצמה - היא לא רצתה להסתובב באמצע הלילה מתה מעייפות, אבל ההתרגשות מנעה ממנה לישון.
היא כיוונה לעצמה שעון מעורר ל11:30 בלילה. הצלצול שלו היה מספיק חזק בשביל להעיר את אנבת׳ אבל לא מספיק חזק בשביל להעיר את משפחתה.
כשהשעה הגיעה, היא הרימה את התיק ושמה אותו על גבה.
היא יצאה מהחדר, מנסה להיות שקטה ככל שיכלה.
היא קפאה כששמעה את אחד ההורים שלה מתהפך במיטתו.
אנבת׳ פחדה לזוז. היא הייתה באימה שעומדים לתפוס אותה.
הם יצחקו עליה שניסתה.
הם יענישו אותה.
אנבת׳ נזכרה בפעם היחידה שאבא שלה סטר לה. זה היה כשהיא רצה לכביש. אולי עכשיו הוא יסטור לה שוב? אולי המעשה הזה הוא מה שיפתח להוריה את המחסום והם יתחילו להרביץ לה.
היא חיכתה כמה שניות עד שהייתה בטוחה שאף אחד לא קם, והמשיכה ללכת בדממה.
היא הייתה צריכה להמשיך ככה רק עוד כמה שניות, לעבור את הדלת, ואז היא כבר לא תצטרך להיות בשקט.
היא ירדה במדרגות, עברה בשקט במסדרון שליד החדר של הוריה.
היא התקרבה ליציאה, ופתאום חששות התחילו לעוף במוחה.
מה אם היא לא תצליח? מה אם מפלצת תתפוס אותה? מה אם היא לא תהיה מספיק בוגרת בשביל להסתדר לבד? מה אם מישהו ימצא אותה וישלח אותה בחזרה? מה אם?...
אנבת׳ עצרה את עצמה. זה לא יעזור לה.
היא פשוט הייתה צריכה להיות מספיק אמיצה בשביל לעשות את הצעד הזה, והיא בחוץ.
אבל...
אנבת׳ הניחה את התיק על הרצפה ורצה בשקט לעבר שולחן הכתיבה שהיה צמוד לסלון.
היא לקחה דף ועט והתחילה לנסות לכתוב.
אנבת׳ שנאה לכתוב. הכתב שלה היה מדהים, אבל היו לה שגיאות כתיב. הרבה שגיאות כתיב.
שלום אבא ואימא.
אני אוזבת את הבית, אל תנסו לחפס אותי
אני יכולה להיסתדר לבד.
אני לא חושבת שאטם תדאגו לי אבל גם אם אטם כן, אל.
אם תחזירו אותי אני אברכ שוב ושוב ואטם לא תוכל לעצור אותי.
וגם אדיף לכם בילעדי. אני רק מביעה לכם מפלצות ומסכנת אוטכם.
אז ביי
מקווה שלאולם לא נצטרך לאיתראות יותר
אנבת׳ הסתכלה כמה שניות על הפתק, והיא ניסתה לדמיין איך ההורים שלה יגיבו על זה.
מה אם הם יחפשו אותה למרות הפתק?
אנבת׳ ניסתה לעצור את כל שאלות המה אם החדשות שהציפו את מוחה, אבל זה היה מאוחר מדי.
היא בהתה בקיר במשך כמה דקות וניסתה להרגיע את עצמה חוזרת שוב ושוב - אני חזקה! אני יכולה לעשות את זה.
אנבת׳ ידעה שהיא מתכננת דברים טוב.
והיא השקיעה בתכנון של הבריחה.
אבל עכשיו, כשהיא הייתה כל כך קרובה הרבה דברים חדשים עלו לראשה.
היא התארגנה למספיק אוכל בשביל חודש.
אבל היא לא מתכננת לחזור אחרי חודש.
ואולי הכסף שהיא הביאה יחזיק אותה ליותר זמן, אבל גם זה לא להרבה.
היא לא מתכננת לחזור אף פעם.
היא לא תכננה לאף פעם.
היא תכננה לכמה שבועות.
היא תוכל להרוויח כסף חדש רק בערך כשהיא תהיה בת ארבע עשרה, שזה עוד שבע שנים.
ושלוש מאות דולר בהחלט לא מספיקים לשבע שנים.
אנבת׳ ניענעה את עצמה ונשמה נשימה עמוקה.
היא תעשה את זה.
היא הביטה בדלת במבט חדור מטרה והתקדמה לעברה.
היא הניחה את היד על הדלת.
הדלת חרקה כשאנבת׳ פתחה אותה, וזה גרם לה לקפוא שוב.
רעש של צעדים מלמעלה גרם לאנבת׳ להמשיך לזוז.
״מי פתח את הדלת?״ אבא של אנבת׳ קרא. ״יש לי רובה!״
אנבת׳ רצה והתחבאה מאחורי העץ בחצר שלהם, מחכה לראות מה קורה.
אבא שלה פתח את הדלת והביט מסביבו בחצר.
אנבת׳ רעדה כשראתה שיש לו רובה ביד.
ואז עלתה בראשה השאלה, איפה הוא שומר אותו? רובה היה יכול להיות שימושי.
אבא שלה נכנס בצעדים מאיימים שוב פעם לבית.
״מי שזה לא יהיה, אני מתקשר למשטרה!״
אנבת׳ נשמה נשימה עמוקה.
זה עכשיו או אף פעם.
היא התחילה לרוץ.
YOU ARE READING
סיפורה של אנבת׳
Fanfictionאני חייבת לברוח. אנבת׳ הבינה את זה סוף סוף. המשפחה שלה שנאה אותה והיא שנאה אותם. זה לא יכול להמשיך ככה. הם התעללו בה. אנבת׳ הייתה חכמה. היא ידעה שהאפשרות היחידה שלה היא ללכת. לברוח מהבית. להתרחק מהשנאה. ואז היא החליטה. היא עומדת לברוח. היא לא מסוגלת...
