גאריק שמע קולות. קולות לא חשובים, ללא יחס חשוב במיוחד. ככל שהשניות עברו, הוא היה מודע לעוד יותר דברים: הוא שכב. מתחת לשמיכה, איפשהו. אפף אותו ריח מוזר של דם, ותרופות. הוא פקח את עיניו. כל מה שהוא ראה הייתה תקרה לבנה.
"גאר?" נשמע קול רועד.
גאריק גנח. "ל..ליז?" הוא הזדקף כמירב יכולתו והביט סביבו.
"מה קרה? איפה אני?"
אליזבת משכה באפה."הלכתם מכות. אתה ואיזו ילדה." הו, את זה גאריק זכר היטב. ואז... לפי מה שהבנתי, התנגשתם בדלת התא ששהיתם בו. היא התנפצה מעל לראשכם- שלך ושלה. אתה במרפאה בהוגוורטס."
הדברים הכו בגאריק במהירות כזו עד שחטף סחרחורת. הוגוורטס? מתי? כמה זמן עבר? מרלין, הכל כאב לו. הוא סקר את עצמו. תחבושות בכל מקום. ומה לעזאזל הוא לבש? הוא הביט בפיג'מתו הלבנה. למה מאל לא פה? היא לא נפגעה גם? הוא שלח יד חוששת לצווארו. השרשרת עוד הייתה שם. תודה למרלין. "ואיפה.. איפה קלאוד?" סיים את מחשבותיו הבהילות בקול.
"מי?" שאלה אליזבת.
"קלאוד? הילד הנוסף שהיה איתנו בתא. הוא בסדר?"
" הבלונדיני? כן. הוא זה שסיפר לי על התרחשות הדברים. הוא נראה דיי לחוץ. מאיפה האנרגיה הזו פרצה , גאר? בבית היית שקט למדי. "
"אמא." הוא משך בכתפיו ונתן למילים להישאר באוויר. "כמה זמן הייתי מחוסר הכרה?"
"4 שעות בערך. פספסת את טקס המיון."
"את מה?"
"טקס המיון! הטקס שבו מצנפת המיון ממיינת לבתים שונים בהוגוורטס! אותי היא מיינה לבית הפלפאף, לפני שבע שנים. גדלת בבית מוגלגי?" שאלה כלא מאמינה.
"אני גדלתי איתך, ליז."
"שאלה רטורית!"
"אני יודע. פשוט כיף לראות אותך עצמך. "
הם החליפו חיוכים לפני שנשמעה נקישה בדלת, והאחות נגשה לפתוח אותה.
"כבוד המנהל," קדמה אותו האחות.
"כן." אמר המנהל. קצת חצוף, לא? "באתי לבקר את אדון גאריק אוליבנדר. היכן הוא?"
האחות הצביעה לכיוון גאריק, והמנהל ניגש אליו.
"גאריק." אמר. הוא הרים גבה. "זה השם שלך , נכון? שם מוזר. שלומך ?"
"מה?" התבלבל גאריק, במיוחד מנימתו החצופה.
"מה שלומך? איך אתה מרגיש? שאלות מנומסות כאלה שעבודתי מחייבת אותי לשאול?"
"אני בסדר, תודה?" ענה גאריק, עדיין נדהם.
"אליזבת, צאי מפה." ציווה פרופסור בלק.
"אין בעיה, פרופסור." אמרה אליזבת, שכנראה הייתה רגילה לגישה הזו, ופנתה לצאת.
כשהדלת נסגרה החל המנהל לדבר.
"אין לי זמן אז בוא נעשה זאת מהר; אני הוא פיניאס ניגלוס בלק. מנהלך. ברוך הבא לבית ספרי וכולי וכולי , יאדה יאדה יאדה, מקווה שתהנה."
גאריק הנהן בחשדנות.
"פרופסור, אני נורא מצטער על מה שקרה לתא ברכבת. אין לי את הכספים לשלם על כך," אמר.
בלק צחק בתגובה. "פתטי." אמר ונענע בראשו, תוך כדי צחוק לועג. " 'אין לי את הכספים לשלם על כך, פרופסור!' " חיקה את קולו של גאריק. גאריק הסמיק במקצת. "תראה, החמצת את טקס המיון. אז הפתרון הפשוט הוא שלא נעשה זאת בטקס, פשוט בנסיבות פרטיות. תתמודד," הוסיף למראה פרצופו המובך של גאריק, "אנחנו עושים זאת לפעמים. אתה לא היחיד." אמר ועיקם את שפתו .
גאריק נענע בראשו. "מותר לי לשאול על שני תלמידים שהכרתי, ולהיכן הם התמיינו?"
"נו," אמר בלק.
"אז יש את קלאוד וולקר..."
בלק הרהר קצת. " וולקר התמיין לבית הפלפאף. המצנפת שקלה למיינו לבית רייבנקלו, כך סיפר לי(כאילו שאכפת לי,) אך התחרטה."
גאריק הנהן. "ויש גם את.. מאל ברונז. לאיזה בית היא התמיינה?"
" ברונז? התידדת איתה?" שאל בהרמת גבה.
גאריק נענע בראשו. "היא זו שרבתי איתה, פרופסור."
"הא. היא משהו, אתה יודע? חזקה ולא מעודנת כמו כל הנשים הפתטיות בעולמינו. ככה נשים צריכות להיות! " אמר וצחק לעצמו. " והאמן לי, אני לא מחלק מחמאות לכל אחד כמו קרן-שמש קטנה. מה שחבל, שהיא לא תלמידה בביתי. היא התמיינה לגריפינדור." ירק.
"גריפינדור?" נדהם גאריק. "אבל חשבתי.."
"שלכל מי שיש כוונות רעות ממויין לבית סלית'רין?" בלק ניחש. "לידיעתך, גאריק , אני הייתי סלית'ריני קטן ולא מזיק. קצת ערמומי, וחצוף, אבל לגמרי חף מפשע."
"הו. אני מצטער, פרופסור." אמר גאריק , למרות שחשב שפרופסור בלק לא היה *קצת* ערמומי, או חצוף. הוא היה גדוש בתכונות האלו.
"רק חלשים מצטערים. ילדים הם מעצבנים. " אמר בלק, וגלגל את עיניו ללא שמץ בושה.
"היי, אתה שם, ספנסר! " צעק לתלמיד צעיר שבא לביקור והיה בדרכו חזרה, "קרא לפרופסור ווילסון! מסור לו שאני צריך בדחיפות את מצנפת המיון. לך לך, עכשיו!"
התלמיד הנהן ויצא לדרכו. כולם כאן היו אדישים להתנהגותו?
המנהל נראה נינוח, ואילו גאריק נבהל עד עמקי נשמתו.
"מה?" שאל בחרדה, "כאן? עכשיו?"
"כן, יש לך בעיה עם זה?" נבח בלק. (הערת הכותבת: זה מצחיק כי סיריוס הוא כלב נבר מיינד)
כעבור מספר רגעים הופיע בדלת המרפאה פרופסור מבוגר , בעל שיער בלונדיני מתולתל בבקבוקים שהגיע עד לשכמותיו, וגאריק שם לב שגם הוא תכול-עיניים, כמו אחותו. הוא לבש גלימה ייצוגית ונראה מרשים ביותר.
"כבוד המנהל? ביקשת אותי? " שאל פרופסור ווילסון.
"כן, טומס. הילד שכאן איבד את הכרתו קצת לפני טקס המיון ופספס אותו."
"הממ-הממ." המהם פרופסור ווילסון, שנראה משועמם. "במקרה אני יודע זאת, העלמה ברונז התמנתה לבית שלי."
"או-קיי." פרופסור בלק התעלם ממנו. " בכל מקרה, חבוש את המצנפת לראשך, ילד. קדימה, קדימה, אני יש לי דברים טובים יותר לעשות מאשר לשבת פה ולצפות בך," ירה.
גאריק, עם ידיים רועדות, הניח את המצנפת לראשו.
"נו, נו," לחשה המנצפת כך שרק גאריק ישמע, "מה יש לנו כאן? משפחת אוליבנדר המפורסמת. את אחותך מיינתי להפלפאף, אבל.. אתה בהחלט לא אחד. רק רגע... מצאתי. כן. אתה בהחלט," אמרה וצעקה,"רייבנקלו!"
"יופי, שפע ברכות ליומך המרגש, סוכריות באוויר וקונפטי." אמר המנהל בנימה צינית. "טוב, תם זמן ההתעסקות הלא נחוצה שלי." הוא גלגל את עיניו. "להתראות." ובזאת יצא.
גאריק כבר למד להתרגל לעניין התנהגותו החצופה של מנהלו, ונתן למחשבותיו לסחוף אותו.
הוא מויין לבית רייבנקלו. גאריק אוליבנדר, רייבנקלואי. נשמע טוב. רק מאוחר יותר הוא תפש שקלאוד אינו איתו באותו הבית.
YOU ARE READING
גאריק אוליבנדר- הילד שזכר//ספר 1
Fanfiction*מופשר בבקשה של קוראת:)* כולנו מכירים את מר גאריק אוליבנדר, יוצר השרביטים החביב מסמטת דיאגון. אך אי-פעם תהיתם, האם הייתה לו משפחה? כיצד הוא מצליח לזכור כה הרבה פרטים בצורה מושלמת, מבלי להסס? האם הייתה לו אהבה? כל השאלות הללו ועוד תקבלנה תשובה בסדרת...
