גאריק אוליבנדר- הילד שזכר//ספר 1

הילחם.

"- לא, את לא מבינה, מגדה! בבקשה!"
"צא מהבית שלי! אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך יותר. לך!"

הדלת נטרקה.
גאריק התעורר למשמע צעקות. צעקות שהוכיחו כי אביו הלך ולא ישוב, הלך לחייו החדשים, לחיים שהוא שאף להם כל הזמן הזה. עם ילדים שמתנהגים כמו גברים, צייתנים ושקטים, ואישה שלא מתערבת בענייניו. חיים טובים יותר לטעמו. אמנם אביו שנא אותו, והוא סבל ממנו, אבל.. אבל הוא אבא שלו, אחרי הכל. הוא היה שם בלידתו, בחיוכו הראשון, כשאמר את מילתו הראשונה. היא בטח הייתה "אבא", לא במפתיע. ועכשיו הוא ידע, הוא ידע שהוא הלך לבלי לשוב. תחושת הבטן שלו סיפרה לו. למרות התככים ביניהם, הוא יתגעגע אליו.
"ל...ליז?" קרא חרש גאריק לאחותו, ושם לב שקולו נשבר.
"היי, גארי." קראה אחותו הגדולה,אליזבת,  מהמיטה שמעליו , ואז קפצה ממנה והתיישבה לצדו.
"אז... זה...אה- זה נכון? אבא.. אבא עזב?" לחש.
"כן, גאריק."
ואז, משהו בגאריק התנדף. גברים לא בוכים, אומרים, אבל לא גברים שאביהם הלך לתמיד. גברים מהסוג הזה בדרך כלל נשברים. כשהדמעות זלגו על עיניו, הוא לא אפשר לאיש לראות זאת, כי ברכיו היו צמודות לפניו. אבל אי אפשר שלא לשים לב לרעידות הקטנות שמייצרות התפחיותיו.
אחותו לטפה את כתפו. "ששש.. ", הסתה אותו. "גאריק, זה בסדר, הכל בסדר, אנחנו ...נסתדר. יהיה בסדר."
"איך? איך? ליז, איך? את חוזרת לשנתך האחרונה בהוגוורטס עוד כחודש, ואמא.. היא לא יכולה לפרנס את שנינו, ליז. מה נעשה? אנחנו נתרושש?מה... מה אנחנו הולכים לעשות?" שאל, והרים את עינו האדומות אליה בציפיה. אליזבת לא ידעה מה לענות, וזה רק שבר אותו אפילו יותר.
"אני.. אני אמצא עבודה.. איכשהו. יתנו לי אישור מיוחד בהוגוורטס.." קולה דעך. היא נדה בראשה, ואז גם היא נשברה. וכך הם ישבו, על המיטה של גאריק, שניהם, בוכים וחסרי אונים.
...
משפחת אוליבנדר נותרה ללא אוניה. בוקר אחד, זמן קצר לאחר עזיבת אבי המשפחה, המפרנס העיקרי , מגדה הושיבה את גאריק ואת אחותו לשיחה.
"ילדים, אני.. אני חייבת לדבר גלויות." פתחה."כפי שידוע לכם, מצבינו לא ... זוהר. והגענו למצב..." היא הפסיקה ולקחה נשימה. " שנגמר לנו הכסף לגמרי. לקוחות חדלו מלהגיע אליי. שמועות, אני מניחה. אין לי כיצד לשלם שכר דירה ומזון, שלא לדבר על חובות. אז אני...אני לא יודעת מה לעשות." הודתה, עיניה לחות, ואז פנתה אל אליזבת.
"אליזבת, כידוע לך, את בעוד כשבוע עוזבת להוגוורטס. שם, תהיי בטוחה. תאכלי עד שובע, תשכילי כמו שצריך. אם להגיד את האמת, החיסרון היחיד הוא שלא תקבלי השנה ציוד חדש. תצטרכי להסתפק בישן. וספרים- אני בטוחה שיש שם. "
אליזבת הנהנה.
"ואשר לך, גאריק... אני יודעת שנשארה לך עוד שנה לפני הגעתך להוגוורטס, אבל.. אין לי פיתרון אחר. אני לא יכולה להשאיר אותך כאן. לכן דיברתי עם פיניאס ניגלוס בלק."
"פרופסור בלק? מנהל הוגוורטס? פיניאס בלק הזה?" שאלה אליזבת, קצת בבהלה.
"כן," נאנחה אמם. "בכל מקרה, הסברתי לו את הנסיבות ושאלתי אותו אם יש סיכוי לרשות מיוחדת לשלוח אותך, גאריק, להוגוורטס בגיל מוקדם יותר. הוא אפילו לא הרהר בזה, לא הרהר בהשלכות, או בכך שאני מוגלגית. הוא מיד ענה כן,"  מגדה התייפחה. "מרלין יברך את האיש הזה. הוא הציל את חייכם."
"ומה באשר לך, אמא?" שאלה אליזבת.
אמם חייכה חלושות. "אל תדאגו לי, אני אהיה בסדר. אני אמצא עבודה חדשה, ואסתדר בעצמי. יהיה טוב." היא אמרה, אבל ספק רב הסתתר מאחורי רצונה להגן על ילדיה.
"אני אוהב אותך, אמא. תודה." לחש גאריק, ופנה לחבק אותה. אליזבת קמה אף היא, ואמם השיבה בחיבוק.
"אין כמוכם," לחשה.
...
הרכבת להווגוורטס הורתה בצפירה אחרונה ורועשת על כך שהיא מתכוונת לצאת בכל רגע. המון המולה הייתה, וילדים התרוצצו בכל מקום ומיהרו להיפרד מהוריהם. 
גאריק בחן את בבואתו בחלון הרכבת. הוא שנא את זה. הוא שנא את עצמו על כך שהוא דומה כל כך לאביו. את שיערו החום,  את עיניו הכסופות הרושפות. עצביו רטטו , אך הוא היה חייב להעמיד פנים שמחות. בשביל אמו.
"להתראות, אמא!" פנה אליה גאריק, וחיבק אותה. אליזבת כבר עשתה כן, והצטרפה לחבריה מהלימודים.
"גאריק, לפני שניפרד, אני רוצה שתדע משהו. טוב, ראשית, לא אוכל לשלוח לך מכתבים. המצב הכלכלי... טוב , אתה יודע."
גאריק צחקק בעצבנות והשפיל את עיניו. "כן."
"ושנית, אני רוצה להגיד לך כמה מילים לפני שניפרד." היא לקחה נשימה עמוקה,"גאריק אוליבנדר, אתה ילד קסום. מיוחד ביותר. לא אכפת לי שאני בעצמי אף פעם לא חוויתי קסמים, או למדתי בבית -ספר קסום. אני רוצה שאתה תחיה את החיים הטובים ביותר שלך שם. תהנה, תשתולל, אבל אל תשכח להקשיב. בשבילי, טוב?" גאריק הנהן. "ועוד עצה," חייכה אליו,"מה שיש לך הוא כישרון. ברך את הכישרון שלך, אל תפחד ממנו. אמץ אותו ללבך ועשה ממנו דברים מופלאים." -הרכבת צפרה שוב-" ודבר אחרון," הוסיפה בחיפזון, והורידה את השרשרת שלה, שרשרת שבתליונה מחוברת המילה "fight" - הילחם, וענדה אותה לגאריק.  "אל תשכח אותי. אני תמיד איתך, כאן" אמרה, והניחה את ידה על חזהו של גאריק. "השרשרת תזכיר לך אותי. אם אתה נקלע לצרה, היא תזכיר לך מה לעשות; פשוט הלחם. תן את כל מה שיש לך. אל תוותר. בבקשה. כל עוד אתה עושה את זה, אני מאושרת. אני אוהבת אותך כל כך, גאריק. אין לי מילים להביע את שמחתי על כך שאתה בני." 
המילים האלה הספיקו כדי להוריד לגאריק כמה דמעות, בשקט. מישהו , לפחות, שמח על קיומו.