גאריק אוליבנדר- הילד שזכר//ספר 1

זה מחורבן.

"וואו." אמר גאריק בפה מלא.  כריכי העוף בהוגוורטס היו לא פחות ממדהימים. ובעצם, כל המאכלים שטעם עד עכשיו, ביניהם תפוחי אדמה אפויים, פשטידות בשר וקינוחים למיניהם, ומיץ הדלעת שלהם, שאותו כבר הכיר מהבית, היה טעים יותר , איכשהו.
"אני יודע, נכון?" הגיב בחזרה תלמיד צעיר בביתו של גאריק. "אני מת'יאו גרסייה."  מת'יאו גרסייה היה בעל שיער חלק, קצר ושחור ועור בהיר. היה לו מבטא שאותו גאריק לא זיהה. הוא הושיט את ידו ללחיצה, וגאריק לחץ אותה. "כיף לראות שיש אוליבנדר ברייבנקלו," הוסיף מת'או.
"משפחתי עד כדי כך מפורסמת? חשבתי שמכירים אותנו רק בסביבתינו," אמר גאריק.
"הו, לא , לא. האמן לי, השרביטים שמשפחתך יוצרת-!Increíble" אמר מת'יאו. 
"סליחה?" גאריק לא הבין את החלק האחרון של המשפט.
"הוא אמר שהם מדהימים," התערב תלמיד בוגר בעל שיער דבשי. "אוליבנדר, כן?" שאל את גאריק.
"נכון."
"אני מכיר את אחותך, אליזבת. בחורה לא פחות ממדהימה."
"אמסור לה," הציע גאריק.
"הו, לא. אני מעדיף שלא," מיהר התלמיד לומר,  "אבל תודה,בכל זאת." הוא שפשף את עורפו במבוכה.
תלמיד שישב לצדו של התלמיד צחק וחבט בו בידידותיות. הם בבירור חלקו סוד משותף, שגאריק כבר ניחש את כיוונו.
"לאידיוט שלא מציג את עצמו קוראים שי הולמס. אני , שלעומתו, כן מציג את עצמי," הוסיף ונעץ מבט רב משמעות בחברו, "הוא פליקס ג'ונס." חייך פליקס אל גאריק.  פליקס היה בעל שיער אדום לוהט כמו להבה ביום קיץ חם, והיה אסוף בפקעת על עורפו. אז מסתבר ששיער ארוך חזר לאופנה. טוב. פניו היו שזורות נמשים. "אם אתה צריך משהו, סר, אנחנו פה לעזרתך."
גאריק חייך בחזרה ושמח על בני הברית שרכש לעצמו. הוא לא היה טיפש; הוא ידע שחלקם יכולים להתחזות לידידיו רק בגלל היותו מפורסם, אך הייתה לו הרגשה חזקה שדווקא הם יישארו איתו עד הסוף. אפילו פליקס ושי.הוא פנה לקום, ובזווית עיניו ראה תלמידה יושבת לבדה בפינת האולם הגדול, והחליט ללכת לכיוונה.
כשהגיע אליה, שם לב שהיא בוכה. הילדה נראתה בערך בגילו של גאריק. היא הייתה קטנה,  שערה היה בצבע אפור עמוק, משום מה, ופניה היו אדומות מבכי. רק כאשר גאריק רכן לצדה, היא שמה לב לנוכחותו.
"היי, את בסדר?"  פנה אליה גאריק , והניח יד עדינה על כתפה.
הילדה הנידה בראשה לשלילה, הרכינה את ראשה וחזרה לבכות.
אילו גאריק היה דומה לאביו, הוא היה מתעצבן ומסתלק בתוך שניה. אילו גאריק היה דומה לאביו, הוא היה מעיף את הילדה לכל הרוחות, פיזית ורגשית,בטענה ש"רק חלשים בוכים."
אבל גאריק לא כמוהו. הוא לא אדם נוראי כמוהו. הוא לא היה עושה לה דבר,  למרות חוסר הסובלנות שבער בליבו ברגעים אלה.
הוא חיכה בשקט.
יכול להיות שזה משחק של האור, אבל שערה של הילדה הפך בהדרגה לכחול.
לא. בהחלט לא משחק של האור. גוון שערה הפך לכחול עמוק, בזה אי אפשר היה לטעות.
לבסוף, הילדה הרימה את ראשה, ונגבה את דמעותיה בשרוול גלימתה.
"סליחה," קולה עלה ללא פחות מלחישה, ולמרות זאת היה צייצני.
גאריק הנהן בשתיקה ונתן לה להמשיך.
"אני... זהו יומי הראשון בהוגוורטס, ולא כל הילדים לגמרי מבינים אותי. הם לועגים לשערי, למראה שלי בכללי. הם לועגים לי על התנהגותי, על קולי."
גאריק הנהן, ואז שאל , בהברקה פתאומית,  "את מטמורפמאגוס?"
שיערה של הילדה שינה שוב כיוון לאפור.
"סליחה," מיהר גאריק לומר, "לא התכוונתי להעליב. אני באמת חושב שזו אחת התופעות הכי מסקרנות בעולם הקוסמים." הוסיף בכנות.
כעת שערה של הילדה נטה לגוון כתום.
"באמת?" היא שאלה בהתרגשות. "כל השאר אומרים לי שאני סתם פריקית,"
"כן, מכיר את ההרגשה." מלמל גאריק.
"גם אתה...?" נימה של תקווה התגנבה לקולה.
"מה, מטמורפמאגוס?"
היא הנהנה.
"לא," אמר גאריק בצער, "אבל מישהו פעם כינה אותי כך. פריק," הוסיף בלחישה.
ואז, ללא הודעה מוקדמת, הילדה חיבקה אותו. גאריק קפא לחלקיק שניה, אבל חיבק אותה בחזרה.
כעת שערה היה צהוב. "אני יודעת שזה כואב, " אמרה. "אני יודעת שלא משנה עד כמה תנסה להכחיש את זה, ההרגשה תרדוף אותך לכל חייך. זה מחורבן," היא חייכה חיוך מבין.
גאריק הנהן. היא צדקה.  בהחלט מחורבן.
"תודה," הוא לחש. "הייתי צריך את זה."
"שנינו," היא התוסיפה. "היי, עוד לא שאלתי אותך לשמך."
"כן, נכון," הסכים גאריק. "טוב, אני גאריק אוליבנדר."
"הו, אוליבנדר! השרביט שלי יוצר אצליכם. אני סומיניום פרן. "
"סומיניום? יש לזה... משמעות כלשהי?"
סומיניום גלגלה את עיניה. "כולם צוחקים עליי בגללו. אבל משמעותו יפה מאוד. סומיניום אומר 'חלום' בשפה הלטינית. "
"אני חושב שזה מקסים," חייך גאריק. היא חייכה בחזרה, וכך סומיניום הצטרפה לרשימת בעלי הברית,לא; חברים(?) של גאריק.
....
"נו, אז איך הולך?" שאל המנהל.
"מעולה! הכרתי חברים ו-"
"לא, לא באמת מעניין אותי. זו חובתי כמנהל. אני שונא את זה. אנשים מקטרים לי כל היום באוזניי כמו דבורים קטנות ומרלין, סתמו כבר!" צעק לדיוקנאות סביבו שמלמלו מילים על גאריק , ועל היותו אוליבנדר, ועל סיפורו המסתובב סביבו ומקיף אותו כמו סרגל מדידה ענק בחנות של מאדאם מלקין.  גאריק החניק צחקוק.
הוא ישב במשרדו של המנהל בלק, כביכול כי "זו הייתה חובתי לדאוג לשלומך,ילד, אבל אני לא סובל את זה. "
"פרופסור, אני לא רוצה להיות חצוף, אבל אני מאחר לשיעור..." רמז לו גאריק.
"אוי, תודה למרלין, ביי ביי!" אמר בלק, מטה את ראשו לאחור.
"מ..מה?" התבלבל גאריק.
"מה 'מה'?! רצית לצאת, צא. להתראות."
"אה-אממ-טוב? להתראות פרופסור."
גאריק נד בראשו ויצא מהמשרד. הוא איחר לשיעור תורת הצמחים, בשיתוף עם בית הפלפאף.
הוא איבד את דרכו יותר מפעם אחת, אך לבסוף נכנס לחממה, מתנשם ומתנשף. כשנכנס, חיוכו של קלאוד קרן אליו.
"פרופסור, אני מתנצל על האיחור," גאריק התאמץ לסדר את נשמתו. "יש לי אישור מפרופסור בלק. אני חושב."
גל מלמולים עלה מהכיתה המסוקרנת.
"דיי, דיי!" הסתה אותם הפרופסור. היא הייתה בעלת עור כהה כשוקולד ושיער שחור כעורב, אסוף לפקעת בצורה מוזרה ביותר. 
"שמך, ילד?"
"גאריק אוליבנדר," ענה גאריק.
"טוב לראות אוליבנדר חדש בהוגוורטס. אני חוזרת למען אלה שלא שמו לב, מר צ'ייס!" הוסיפה למראה הילד שפטפט בלי הרף עם חברו לצדו, "אני היא פרופסור פלורה גרין, הפרופסור שלכם למהלך השנה. וגם ראש בית הפלפאף. " היא סימנה לגאריק לשבת. הוא עשה כמבוקשה והתיישב לצדו של קלאוד. "היום, נפתח בשיעור פשוט. הבה נתחיל עם רכישת ידע בסיסי." אמרה, והתכופפה להרים צמח בעל צבע סגול. "זו, תאנה אשורית מכווצת. בתוך העלים הללו," נגעה בעדינות בתאנה שצמחה על העציץ הקטן, "מסתתרים פרחים יפהיפיים. מתוכם, אפשר לסחוט נוזל סגלגל כצבע הפרח, ולהשתמש בו למטרת שיקויים שונים." היא דיברה על התאנה בעדינות כזו, כאילו הייתה הדבר הכי מדהים ומקסים שהיא ראתה איי פעם." אני לא עוסקת בשיקויים, אז אל תצפו ממני לדעת אילו מהם בידיוק- כן,  מיס סישל?" עצרה ופנתה לתלמידה מבית הפלפאף שהרימה את ידה.
"למעשה,משתמשים בפרחי תאנה אשורית למטרת שיקוי כיווץ, בעיקר. פרופסור  טיילור לימדה אותנו."
"10 נקודות להפלפאף. מעולה, מיס סישל.עכשיו, איפה היינו? כן. עלי הצמח הקסום הזה נושרים במהלך הסתיו, כך שבחורף הצמח עירום. עם זאת, לתאנה המכווצת ישנם שורשים אגרסיביים, חזקים יותר מידיו של אלמונד לוקהרט," אמרה וקרצה לבנות, שצחקקו. קלאוד הסמיק. "לכן התאנה מצליחה לשרוד גם בתנאים הכי קשים, כגון מזג אוויר מושלג."
"משימתכם היום היא פשוטה: יש פה עציץ תאנה אחד לכל זוג. כל זוג, אחד מבית רייבנקלו והשני מהפלפאף;בשביל שוויון כוחות.  תצטרכו להוציא את ענפי התאנה ולהשיג את הפרי. אל חשש; היא לא תנסה להילחם, והיא לא תתקוף בחזרה."
בתגובה נשמע תלמיד מבוהל לוחש,"ישנם צמחים שכן?" וגאריק לא היה יכול שלא לצחקק.
"שאחד מכל זוג ייגש לקחת  עציץ, וקדימה לעבודה." זרזה אותם גרין.
פרופסור גרין צדקה; אחרי הכל, המשימה לא הייתה קשה בכלל, וגאריק וקלאוד סיימו אותה ראשונים.
"כל הכבוד, מר אוליבנדר, מר וולקר," ברכה אותם הפרופסור. "עשר נקודות לבית הפלפאף ולבית רייבנקלו."
"תודה," אמר קלאוד בשקט וגאריק נד בראשו לאות תודה.
"אדון אוליבנדר, נוכל בבקשה לשוחח בחוץ לכמה דקות?" שאלה גרין.
"כן, כמובן," אמר גאריק וקימט את מצחו, תוהה מהי מטרת השיחה.  "נתראה אחר כך, קלאוד!" מסר מעבר לכתיפו, בעודו עוקב אחר מורתו לאוויר הקריר שמחוץ לחממה.
"מה שלומך?" שאלה גרין ונגעה בכתיפו של גאריק בחמימות.
"אני בסדר גמור, תודה רבה..?" ענה גאריק.
עיניה נדדו לכיוון תליונו של גאריק.
"השרשרת הזו... היא מקסימה. ממי קיבלת אותה?" קיבל? מאיפה היא יודעת שהוא קיבל אותה? ניחוש מוצלח? לא. יותר כמו מאל. גאריק התאמץ לא לגלגל את עיניו.
"מאימי." הוא נאנח, חסר סבלנות; תכונה בלתי נסבלת שירש מאביו. "פרופסור, סלחי לי אם זה נשמע גס רוח, אבל... לשם מה רצית לשוחח איתי?"
היא נשמה נשימה עמוקה. "אוליבנדר, ציפור קטנה ואנונימית לחשה לי, שמצבך בבית אינו זוהר כרגע." 
גאריק גיחך. "שם הציפור הזו הוא במקרה מאל ברונז?" שאל גאריק בנימה קרה.
"מה?..לא..." היא גמגמה, אך גאריק קטע אותה.
"כי אם זהו המצב, אני מבקש ממך לא להקשיב לשום רכילות שיוצאת מפי הציפור הספציפית הזו."
"יש לך מוח חד , ילד. " אמרה והצרה את עיניה. "משמע שאתה מכחיש את השמועות, אוליבנדר? כי הן מרחפות בכל מקום. מפיה של העלמה ברונז או לא. "
"סלחי לי, פרופסור, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לשתף את סיפור חיי עם אנשים שאני בקושי מכיר. " אמר בקרירות.
פרופסור גרין נראתה כאילו פגעו במשוש נפשה.  היא הניחה את ידה על חזה ואמרה,"בסדר. איך שתבחר. כשתהיה מוכן, שתף אותי. אני כאן כדי להקשיב."
גאריק הנהן, למרות שידע שלעולם לא יספר לה. למעשה, לאף אחד. אפילו לא לקלאוד. המנהל בלק היה היחיד שידע את סיפורו במדוייק, לא שהיה אכפת לו.  מאל ידעה מעט פרטים וניחשה את רובם. וגם סיפרה לכולם את הרכילות השקרנית.
הוא נאנח ופנה להמשיך את היום.