אלה הגיע אל מקום המפגש מוקדם יותר, ככה שלא הופתעה כשמצאה את עצמה עומדת לבד בין האבנים הגדולות ומחכה לשאר. היא התיישבה שם, משעינה את ראשה לאחור על האבנים ומחכה.
"אלה!" נשמעת צעקה מצידה הימני, מצד הכניסה אל החוף. דניאל עמד שם, מביט בה בחיוך הקלה, הוא היה צריך לפגוש עוד אנשים אחרי הצמרורת שעברה עליו שם. "איפה רייבן?" הוא שאל סוקר בעיניו את האזור מסביב.
"הוא עדיין לא חזר" אלה אמרה רגועה, קמה על רגליה. רייבן היה הבחור הכי חזק שהיא פגשה, אם יש מישהו שהיא יודעת שהיא לא צריכה לדאוג לו זה רייבן החסון שלה. היא ניגשה אליהם. "יש פה מישהי שעורכת ארוחת ערב גדולה ויש לה כמה מקומות בשבילנו. מה אתם מצאתם?" היא פנתה אליהם בהתלהבות.
"חוץ מבית מלון רדוף ומלחיץ, כלום" רורי אמרה ועיקמה את זווית פיה כלפי מטה בעצב.
"אין שום חנות בשניים וחצי הקילומטרים הקרובים." דניאל אמר. הוא הביט בפניה המאוכזבות של רורי ויכל להישבע שדמעה קטנה נצצה בעיניה. היא נפגעה כל כך בקלות. "לפחות יש אוכל" אמר והיא הרימה את מבטה, מדביקה חיוך עדין בין תלתליה הפרועים והקצרים.
"כן, לפחות זה" היא אמרה ונתנה לדניאל נשיקה דביקה וארוכה שגרמה לאלה להסב את ראשה הצידה ולחפש שוב פעם את רייבן במבטה, לא התאים לו לא להגיע בזמן שהוא עצמו קבע.
"טוב, אני לא רוצה להגיע באמצע האוכל של האישה הזאת אבל רייבן לא מגיע" אלה אמרה קצת בעצבנות, מרטיטה את רגלה.
"בחירה שלך, רוצה ללכת ולתת לו למצוא אותנו לבד?" דניאל שאל מאחוריה, מה שהראה לה שדניאל ורורי הפסיקו להחליף את הרוק שלהם אחד בין השניה. אלה הסתובבה אליהם.
"הוא ימצא אותנו, זה עדיין על החוף. ומי יודע אולי נראה אותו בדרך לשם" היא מאמארה והחלה ללכת לכיוון שבו האישה הלכה אליו.
YOU ARE READING
one day at the beach
Short Storyא. תקראו ותדעו ב. הם לא חשבו שככה יבלו את היום האחרון שלהם לפני שילכו לקולג', הם לא חשבו שכל כך הרבה דברים יעברו עליהם ביום דפוק אחד. ג. ספר אימה חביב וקצר, מאוד קצר
