Jealousy Games

פרק 27

מישל

אני מתנשפת בכבדות ומכינה את עצמי לעוד מכה.
״הבוס אמר להרוג אותך, אבל מותר לנו להנות קצת לפני.״ אומר האיש השמן שמתנשא מעלי ומדיף ריח של זיעה ובירה. הוא נראה כל כך מרוצה מעצמו. איכס.

עוד מכה מותחת על גבי ואני נושכת את השפה כדי לא לצעוק. האיש צוחק.
אני צועקת. צועקת לעזרה. ״איידן!!״ קולי נשבר. אני לא יודעת למה אני צועקת את השם שלו, אבל הוא הראשון שעלה לי לראש. הוא היחיד שיכול לעזור לי.
״תסתמי את הפה שלך.״ רוטן האיש.

אני מסתכלת סביבי. הכל מלא בעצים. רק עצים. אין לי שום דבר כדי להבין איפה אני נמצאת. לאן לקחו אותי. מי יכול לעזור לי. אנחנו נמצאים באמצע יער מזדיין.

הוא מתכופף ומוציא מהתיק שלו דבק כדי לשים לי על הפה. הוא חותך חתיכה מהדבק ומתקרב לפניי. אני מנסה להתנגד בכל כוחי.
״את רוצה שאני אעשה את זה בכוח?״ הוא מתעצבן. כאילו שעד עכשיו הוא היה ממש עדין. ״בואי נעשה את זה מהיר. אל תצרחי.״

״איידן!!!״ אני צועקת בכל כוחי.
פאק. הוא מקרב סכין לגרון שלי.

״תסתמי את הפה, ילדה יפה,״ הוא מגחך, והבל פיו המסריח מכה באפי. הוא מחזיק את הראש שלי בחוזקה ושם על פי את חתיכת הדבק.

הוא מזיז את ידו וגופי מתכווץ ומצפה לעוד מהלומה, אבל בזמן שהיד השניה מחזיקה בסכין שמוצמד לגרוני, היד האחרת מוצאת את דרכה אל מתחת לחצאית בית הספר.

אני מנסה להגיד משהו, הוא כנראה מבין את זה ומקדים אותי.
״הוא רצה שתסבלי,״ אומר האיש ומושך בכתפיו, לא מנתק את מבטו מרגליי. ידו עם הסכין רועדת ועיניו מוצפות תשוקה.

אני מנצלת את חוסר הריכוז שלו ומקרבת את ידי אל איברו. עיניו מתרחבות והוא שואף אוויר בכבדות. אני תוקעת לו את
הברך בביצים ולוקחת את הסכין. אני מורידה מפי את הדבק ומכוונת אליו את הסכין, משתדלת בכל כוחי לא לרעוד.

״תתרחק,״ קולי לא החליט לבגוד בי ונשמע יציב, לשם שינוי.
״את תצטערי על זה.״ הוא נראה מבוהל פתאום.

״מישל?״ קולו החזק של איידן מבהיל את שנינו.
אני מסובבת אליו את ראשי, בטוחה שאני נראית כמו מטורפת עם הסכין ביד והשיער הפרוע.

״איך מצאת אותי?״ קולי נשבר. זה תמיד קורה לי בנוכחותו. אני שונאת להיות פגיעה, וזה בדיוק מה שהוא מוציא ממני. אני חייבת להפסיק לסמוך על אנשים כשאני יודעת שיום אחד אצטרך להסתדר בכוחות עצמי.

״צעקת.״ הוא מסביר וסורק את גופי. מבטו משתהה על החצאית שעדיין מורמת הודות לאידיוט ההוא וחושפת הרבה מרגליי.

איידן כאילו יוצא מטרנס ופתאום שם לב שאנחנו לא לבד ביער. הןא מעביר את מבטו אל האיש ואני רואה איך עיניו נמלאות זעם. איידן מתקרב אליו ותופס בצווארון חולצתו. ״מי שלח אותך?״

״אני לא אגיד לך.״ קולו של האיש רועד.
אייד מגחך. ״אני לא אשאל שוב. מי שלח אותך?״
איידן מהדק את אחיזתו בצווארו של האיש והוא נעשה כחול.

אני מחבקת את עצמי וצועדת אחורה.
שרירי צווארו של איידן נמתחים וכך גם היידים. הוא בלי חולצה. אני סורקת את גבו השרירי. הוא נראה כל כך טוב.

״איידן,״ פולט האיש לבסוף.
״איידן?״ חוזר אחריו איידן בקול קשה, עדיין לא מרפה מצווארו של האיש.
״וולף.״ מתנשף האיש. ״איידן וולף.״
לסתו של איידן מתהדקת. ״אתה מתכוון לריצרד?״
״פנה אלי איש בשם איידן, לא יודע מי זה ריצ'רד.״ בשלב הזה האיש כבר יורק דם.
אני מתקדמת לכיוונם. ״איידן, זה מספיק.״ אני מניחה את ידי על כתפו החשופה.

הוא מסתכל עלי ומבטו מתרכך. הוא עוזב את האיש שנופל על האדמה.
״זה לא אני,״ הוא אומר, ואני רואה את הכנות בעיניו.
״אני יודעת.״ אני מתקרבת אליו. הוא מאמץ אותי לגופו החם והגדול.

״סליחה שלא באתי לפני.״ הוא ממלמל.
אני לא עונה. אני לא יודעת מה לענות. הסתדרתי לבד, כמו תמיד, ואני גאה בעצמי.

״מישל,״ הוא אומר, נשמע מהוסס.

״את ממש זונת צומי, הא?״ קולו של איידן מלפני כמה ימים חודר למוחי.

אני מתרחקת בחדות.
״מישל?״ הוא נראה מבולבל.

״אני צריכה ללכת. כדאי שנטפל בו.״ אני אומרת בקרירות ומחווה בראשי אל האיש השמן שעל הרצפה.

איידן מסתכל על האיש ומעווה את פניו.

הוא מחזיר את מבטו אלי.

״קדימה.״ אני אומרת.
איידן לוקח את הסכין מידי. הוא חותך לאיש את הבגדים וקושר אותו לעץ.
״שיקפא פה,״ אומר איידן. הוא זורק את הסכין רחוק.

אנחנו מסתובבים ומתחילים ללכת בדממה לכיוון הבית
ספר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כשאנחנו נכנסים ללובי הגדול והמואר, כל העיניים מופנות אלינו. אני רואה את לוגן ואת ליאה מסתכלים עלינו באימה. אני לא מייחסת לזה חשיבות. נמאס לי שמסתכלים עלי ברחמים.

״בואי, אקח אותך אלי לחדר.״ לוחש איידן.
״אני יכולה להסתדר לבד.״ אני אומרת, למרות שהייתי מעדיפה לבוא איתו, אני לא יכולה להיות איתו לבד.
כאילו שהוא קורא את מחשבותי הוא מציע, ״אני לא חייב להיות שם. אני יכול לישון אצל לוגן או משהו. את תוכלי להשאר שם לבד.״
אני רואה את הרכות בעיניו. אני רואה שאכפת לו.

אני מהנהנת והולכת אחרי איידן למעונות של הבנים. אני יודעת שליאה תשאל הרבה שאלות ושאני אהיה עוד פעם המקור לרכילויות של הבנות במסדרונות אבל אני חושבת רק על עכשיו. אני יכולה להתמודד עם הדברים האלה אחר כך.

״תכנסי,״ הוא אומר כשאנחנו מגיעים.
לעזאזל, מה אני עושה פה בכלל? ולמה זה מרגיש כל כך טוב להיות לידו? אני מרגישה בטוחה.
אני יודעת שזה לא טוב, אבל רק ליום אחד, אני רוצה להרגיש בטוחה.

הוא נשכב על המיטה המבולגנת שלו ואני נכנסת לידו מתחת לשמיכות.

אני נרדמת לקול פעימות הלב שלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פורים שמח לכולם! למה התחפשתם?

אם אתן/ם אןהבים את הסיפור אנחנו ממש נשמח שתעשו כוכב, זה נותן לנו מלא מוטיבציה להמשיך. תודה לכולם!
לעוד עדכונים תעקבו באינסטגרם
@TheJealousyGames