בשנה שהגיעה אחרי כול המכות, אבי החליט שחבל לבזבז את כוחו עלי; על ״ילד מגעיל״ ו״חסר תועלת״. אחר הצוהרים, היה אבי גורר אותי למטבח, בעודי מנסה להשתחרר מאחיזתו החזקה לשוא, הוא מפיל אותי על רצפת המטבח, מול התנור, שדאג להדליק כמה דקות לפני שהגעתי לבית. חום התנור, לפני שידי השמאלית היתה נכנסת אליו, צרב את פני. היתי מתחנן, ״היום אעשה יותר מטלות!״ ואחר כך מתחרט, ״כל השבוע אעשה את כל המטלות בזמן! בבקשה!״ היתי שבור. לבי כאב, לא היה ביכולתי לגרום לו להפסיק.
אבי ידע מראש שהוא לא יפול בתכסיסי; גם אני ידעתי.
הוא היה אוחז בידי השמאלית, שהיתה מלאה בסמני כויות נוראים מהפעמים הקודמות, אני מנסה למשוך אותה בחזרה אל גופי. ״תכה אותי! רק לא לתנור, אני מתחנן!״ היתי צורח. זה לא היה אכפת לו. מה חשבתי, לבן אדם כמוהו לא יהיה אכפת.
ידעתי שהוא לא מפעיל את כל כוחו על ידי. הוא הטיח בפני אגרוף, ואני נאבקתי בדמעותי, לא מניח להן לצאת. נאבקתי בגופי גם כן, כדי לא ליפול.
באותה התקופה, אם וכאשר היתי מוריד דמעות או נופל על הרצפה ממכותיו; היתי חוטף יותר.
בסופו של דבר, אחרי כול נסיונותי להתחמק, אבי הפעיל עוד יותר כוח על ידי, ו״הניח״ לה להצרב על פסי התנור הלוהט; 200 מעלות מול ילד שאין ביכולתו להתנגד.
כעבור שתי דקות, מלוות צרחות כאב, שהרגישו כמו נצח, אבי הוציא את ידי מהתנור, והקים אותי לכיור. בעודו פותח את הברז אני מתחנן שלא יעשה את זה; התחנונים, כמובן, לא מועילים. הוא בדק שהמים מספיק קרים, והם באמת היו. (לצערי.)
הוא משך את ידי בחוזקה לזרם המים הקרים מספיק, גורם לי לצרוח את כל נשמתי, ולהתפתל במקומי. צרחותי היו מלאות כאב, נפשי ופיזי, עם הכאב הפיזי למדתי להתמודד הרבה יותר, הכאב הנפשי כאב הרבה יותר. אחר כך היה דוחף אותי לחדרי, ונועל את הדלת.
תמיד היתי דוחף את ראשי לכרית, ומתחיל לבכות את נשמתי בשקט.
