לבית הספר אבי היה שולח אותי בבגדים קרועים תמיד, שהיו גדולים עלי במידה או שתיים(על זה לא היתי מתלונן. זה בא לטובתי.) ומסריחים שהכריח אותי לקחת מפח הזבל השכונתי. שקית אוכל לא היתה בידי, ובימים שכן, היא היתה ״זוכה״ לתפוח נגוס שנזרק לפח.
את התפוח היתי חוטף מהשקית שלי בארוחת העשר.
בזמן ארוחת הצוהרים לא זכיתי לאכול בקפטריה, מכיוון שקבוצה מילדי הכיתה בה למדתי היו מכים אותי, ונועלים אותי בכיתה.
לדפוק על הדלת כמו מטורף לא עזר, כי כל המורים היו בקפטריה, דואגים ש״הכול יתנהל כשורה״.
את השיעורים היתי מעביר בבהייה ברצפה או בעט הכחול היחיד שהיה ברשותי במשך כמעט שלוש שנים, עט שלא כתבתי בו דבר מלבד תאריך בקצה המחברת בכל שיעור.
בהפסקות היתי יושב בקצה הכיתה, או שהיתי יוצא החוצה לדשא, אך זה היה רק לפעמים.
למורים ששאלו אותי מתוך נימוס בלבד על החבורות בפני, שיקרתי ש״מישהו כיסח לי את התחת״, והם היו מעלים על פניהם חיוך, מן חיוך דאגני כזה. או כשהיתי רוצה לצחוק קצת בעצמי, היתי משקר ש״חייזרים באו מהחלל והכו אותי״. ובדרך כלל היו מגחכים ומלטפים את פני בעדינות. ידעתי שהם חושבים לעצמם, ״איזה מן שטויות יש לו בראש.״ כי ראיתי שהם הסירו את החיוך מפניהם, והביעו הבעה מרירה ואפילו גועלית, רגע לפני שסובבו את ראשם לגמרי.
אבל באמת היו לי שטויות בראש.
פעמים נדירות היתי מתגנב לקפטריה לפני סיום הלימודים ומדבר עם עובדת הקפטריה, ״גברת ארוחת הצוהריים שאף פעם לא אקח בזמן״.(אהבתי לקרוא לה כך כי כל הזמן צחקה למשמע הכינוי.) תמיד חשבתי שהיתי חביב עליה, כי היא ליטפה בעדינות את גבי וחייכה אלי חיוך יפה כל כך. היא דאגה לתת לי מגש עם כמות מכובדת של אוכל. את האוכל היתי זולל במהירות אל מול פניה. ידעתי שלא תהיה לי הזדמנות לאכול עד מחר באותה שעה.(ולפעמים בכלל.) הכול כדי שהבטן שלי תהיה שבעה לזמן מה. בפעמים הראשונות היתה מנסה להגיד לי לא לאכול מהר כל כך, אך מהר מאד הבינה שהיא מנסה לשווא. ״למה אתה לא מגיע בזמן הפסקת האוכל, מותק?״ היתה שואלת בנימוס. תמיד היא היתה מקבלת את אותה התשובה, ״אני אף פעם לא רעב בזמן הזה.״ דיברתי בקול שקט כל כך. על פי הבעת פניה ידעתי שהתשובה שלי אף פעם לא השאירה אותה שבעת רצון. היא היתה שולחת אותי בחזרה לכיתתי, קוראת לי ״מותק״ ו״חמוד״ בקולה הרך. היתי מחיך אליה, יוצא מהקפטריה, מחכה שהשעה הנוכחית תסתיים ונכנס לכיתה לשיעור האחרון.
