כאשר הגעתי לגיל שמונה, חיי הפכו קשים הרבה יותר.
את המכות הנוראות מגיל שש עברתי בשלום והכוויות מהתנור מגיל שבע נשארו רובן סימנים סגולים נוראים על ידי השמאלית, פני היו מצולקות מזכוכיות והרוב מרגליי היו מלאות באותן הצלקות גם כן. בגיל שמונה אבי הקשה עלי עוד יותר. הבקרים נשארו אותו הדבר; היה עלי להספיק לבצע את כל מטלותיי, לפעמים היה אבי מכה אותי עוד ״קצת״ אך אלה היו פעמים יחידות בלבד, כי הוא לא הרפה מהדעה שאני ילד ״חסר תועלת״ ושהוא לא צריך לבזבז את כוחו עלי. פעמים רבות יותר היה מפשיט את בגדיי ומשאיר אותי עם תחתונים בלבד לעמוד מול המראה שבשירותים ולהגיד שאני ילד מגעיל וילד רע, וכמה נורא שהרסתי את חיי אבי. לפעמים היה אבי מטיח את פני במראה או בקיר. אחר כך היתי רץ בידיים ריקות לבית הספר.
בכלב שלי, בנג׳י, אבי התעלל בשעות אחר הצוהריים.
הוא היה נועל אותי בחדרה של אמי ולפעמים בחדרי, ואף פעם לא היתי יכול לראות את דרך ההתעללות, רק את איך שבנג׳י היה אחרי. אחרי שאבי נעל אותי באחד החדרים, אטמתי מיד את אוזניי כך שלא שמעתי לעולם את מה שהתחולל ברגעי ההתעללות.
מספר פעמים רגליו של בנג׳י היו עקומות במידה נוראה. לפעמים היה מדמם מכל מקום שהיתי יכול להעלות על דעתי. מספר רב יותר של פעמים אלה היו מכות וחבורות שלא הצלחתי לפענח. לפעמים היו הפצעים נהפכים לצלקות שלרוב לא היו נראות לעין על פרוותו, אך על רגליו תמיד הלך בצורה עקומה.
הערכתי בראשי שרגליו יחזרו להיות כמו שהיו.
הן לא.
חודש נמשכו ההתעללויות האלו, עד שיום אחד, אבי הסביר לי בנועם ש״בנג׳י ברח ולא יחזור לעולם״. על פי מבטו ידעתי שבנג׳י שלי לא ברח. יום ראשון בבוקר היה היום האחרון שזכיתי לראות אותו.
בערבים אבי היה מכריח אותי שוב לעמוד מול המראה שוב ולחזור על מילותיי מהבקרים, רק בצעקות. פעמים אחדות היה נגזר עלי לעמוד מול המראה בעירום מלא ולחזור על אותם הדברים.
אחר כך אבי היה יושב לו בסלון הבית ומשתכר בזמן שאני מבצע שוב את אותן המטלות מהבוקר כי הוא בלגן את הבית כשהיתי בבית הספר. בשעה תשע בערב היה אבי משליך אותי לחדר שהיה של אחיותיי. בחדר לא היה דבר. היתי ישן בתחתונים בלבד(כשעמדתי מול המראה בעירום מלא, היתי ישן בעירום מלא.) על הרצפה. בלילות הכי קפואים היתי מקפל את גופי לצורת כדור ומנסה לשמור כמה שיותר על חום גופי. בלילות היותר חמים היתי זוכה לישון כשגופי פחות מקופל. הלילות היו קשים כל כך. בבוקר היה הגב שלי כואב נורא וכך גם עורפי. את מטלותיי היתי מבצע בקושי רב. הרגשתי שהגב שלי נשבר. הרגשתי שכל גופי נשבר. באותה השנה ידעתי שעלי לעשות כל דבר על מנת להרוויח פרוסת לחם. כשאבי נעלם מהבית, היתי רץ לפח השכונתי ולא מתאמץ יותר מדי למצוא לי ארוחה טובה שסיפקה אותי. היתי מגניב גם אוכל לחדר של אחיותיי ל״מקרה חירום״. בזמן שאבי לא היה בבית(היו אלה פעמים נדירות אך הודיתי עליהן לאל) היתי תופס שינה טובה בחדר של אמי או שלי.
אני לא מתחרט על הימים האלה.
