וואנשוטים

2#- חסר פאנדום

אז את זה כתבה חברתי החמדמדה rotlevy .

היא נפלה לאחור, שערה הבלונדיני הבהיר שהייתה כל כך גאה בו הוכתם באדום כשצאורה דימם. רצתי אליה וצנחתי על ברכי לידה. היא עדיין חיה. "לה-" היא ניסתה לדבר אך דם טיפס על שפתיה, "להתראות" היא מלמלה בקושי, ונדמה.
דמעות הציפו את עיני כשחיפשתי סימני חיים בגופה הקר, מסרב להאמין שהנערה הזו, שתמיד חייכה ותיקה, נעלמה. מתה.
אני לא יודע כמה זמן נשארתי שם, מחבק את גופתה ובוהה בשמיים השחורים, זרועי הכוכבים.
השמש זרחה בצבעים מדהימים ונזכרתי איך תכננתי להציע לה נישואים לאורה של הזריחה הזו.
אבל עכשיו אני לבד, והיא לא כאן. החיים איבדו מטעמם, והשמש לא צריכה לזרוח כשהיא מתה, זה לא נכון.
אבל השמש עדיין זורחת, והציפורים עדיין מצייצות, ורק אני מתאבל עליה. אין עוד טעם לחיים. נישקתי את שפתיה בפעם האחרונה. "נתראה בקרוב, אהובתי. נתראה בקרוב" מלמלתי.
הלכתי את קצה הצוק, וקפצתי כשחיוך על שפתי. "נתראה בקרוב" מלמלו שפתי בפעם האחרונה.

אזז. כן. זה היה עצוב, אבל אם אתן בדיכאון עכשיו תהרגו את rotlevy . זאת היא שכתבה את זה!
תנו כוכב! לא יהרוג אותכם. 🌟